אחת ההנחיות החוזרות על עצמן ברוב שיטות המדיטציה היא שלא לשנות מיקום, אלא לקבוע מיקום קבוע למדיטציה ולדבוק בו. הנחיה זו נמצאת גם במסגרת המדיטציה היהודית ובאופן ספציפי בנוגע לעבודת התפילה. כתוב בגמרא ש”כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו”, כלומר ישנה מעלה כלשהי שנוגעת לקביעת מיקום לתפילה שקשורה לתכונות של אברהם.

אלא שקריאת פרשת השבוע הפותחת במילים “לך לך”, והמשך חייו של אברהם מראים דמות שלא עוצרת לרגע: הולכת, רצה, נלחמת, נודדת ונמצאת בתנועה מתמדת. נראה כאילו הגמרא המיחסת לאברהם את האופי “הקובע מקום לתפילתו” בחרה דמות שהנה הפך גמור לקביעות אותה הם מבקשים.

לדעתי ההבנה בנוגע להבדל לבין התנועה הפנימית לחיצונית היא אחד הדברים החשובים ביותר במדיטציה. בניגוד לרדיפה החיצונית אחר שינויים, מטרת המדיטציה היא לחוש ולהיות מודע לתנועה הפנימית. לצורך כך יש להשתיק את רעשי הרקע שמסיחים את הדעת. דווקא הדגשת מימד הקביעות של אברהם הנע ללא הפסקה, הוא שזה שמראה שכל התנועה המתמדת שלו היתה חיצונית בלבד, ובתוכו היתה היציבות של מי שעמד בעשרה נסיונות.

ישנה אמירה מפורסמת החוזרת בגרסאות שונות ש”מי שמתפלל היום בגלל שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו” (הרבי מקוצק). או שמי שמנסה לשחזר את התפילה מאתמול, הרי הוא כעובד עבודה זרה. הניסיון שלחזר חוויה שעברה, או הניסיון לאחוז במצב בו היית ביום האתמול, הוא סגידה למצב קפוא וחסר חיים, דבר שעומד בניגוד למטרת התפילה והמדיטציה: פגישה עם ההווה.

לכן מדיטציה ותפילה אמיתית אוחזת בשני הקצוות, מצד אחד קובעת לעצמה מקום כדי לבטל את ההשפעה של הארעיות החיצונית, ומצד שני ודווקא מתוך כך נעה ומשתנה ללא הפסקה.