וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ–וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ… וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל… וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.

כמה חזרות יש בקטע אחד קצר. דבר ראשון מציגים לנו את יתרו, דמות ידועה. אחר כך מציגים את ציפורה ושני בניה. ואז כאילו זה לא הספיק, יתרו מציג את כולם פעם נוספת למשה שוודאי מכיר את משפחתו. חזרה שניה רואים כשיתרו שומע ממשה בסבלנות בדיוק את הדברים שכבר שמע לפני כן, הדברים שהביאו אותו למחנה ישראל. ואז הוא חוזר ומסכם בדיוק את מה שכבר נאמר מספר פעמים בקטע קצרצר.

אבל אולי זו גדולתו של יתרו, התובנה שיותר ממה שהמעשה חשוב והרבה יותר מהידע, חשוב לתת מקום להוויה הסוביקטיבית. חשוב להיות מסוגל לספר, ולא פחות חשוב, להיות מסוגל לשמוע את העומד מולך, לשמוע שמיעה מלאה ופעילה.

מי שמנסה להתעלות בסולם הרוחני, אבל לא מסוגל לשמוע את העומד מולו, כנראה שפספס נקודה יסודית בדרך. לכן אילו המתרגלים מדיטציה יהודית צרכים כחלק מהתרגול ללמוד להקשיב לעצמם, להיות מסוגלים לנסח את הדברים בצורה כנה ומדוייקת, ולהיות קשובים למה שםה אומרים במילים ובמעשים. וכמובן להתאמן על אותה מלאכה חשובה וקשה: להקשיב הקשבה מלאה שמנסה להבין את העומד מולם.

וישמע יתרו: מה שמועה שמע ובא? שמע ובא!