לראות את ליל הסדר

ניתן לכתוב מגילות ארוכות ושלמות על ליל הסדר ותפקידו כמחולל דמיון מודרך. כל הגדרת ליל הסדר בימינו הינה מערכה של דמיון מודרך בה עלינו לחיות מחדש את יציאת מצרים. החיוב של “הגדת לבנך” מגיע מהחיוב לחולל את אותו הדמיון בליבו של הילד. ומכיוון שניתן היה לכתוב כל כך הרבה, ובעיקר מכיוון שכבר כתבו יותר מידי דברים, חשבתי שלא לכתוב. אלא שלצאת ללא כלום לא ניתן.

לא אכתוב על תודעת החירות שבמצה. לא אכתוב על תשומת הלב המשתנה בארבע כוסות ולא אכתוב על אינספור מחוות ופעולות אותם עושה האדם כדי להתעורר ולעורר את עצמו ולחוש ביציאת מצריים. אכתוב רק על הידוע ביותר:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

ההגדה עצמה עוסקת בחלקו הראשון של האמירה: בכל דור ודור, החל מארמי עובד אבי ועד לאילו המציינים את השואה בהגדה. גם חלקה השני ברור שכן כל עניינה של ההגדה הוא לחוש את יציאת מצרים. החידוש הגדול לדעתי הוא דווקה באמצע: “לראות את עצמו”.

כמה אנו עסוקים בהכנות לחג, כמה אנו מתאמצים לספר את יציאת מצרים בצורה הציורית ביותר וכמה אנו מדקדקים בכל ההלכות והמנהגים. באה אמירה זו ומזכירה לנו שבתוך אותו ליל סדר, ישנה חובה על כל אחד ואחד לראות את עצמו: לראות את עצמו באותה חוויה היסטורית בה עם ישראל היה משועבד למצרים. לחוש את עצמו חווה את עשרת המכות ויציאת מצריים. באותו האופן להבחין היכן הוא, ולא משנה באיזה דור או תקופה, לכוד במיצרים האישיים שלו, וכיצד הוא אמור ויכול לצאת בעצמו ממצרים.

אותה מחוייבות של ליל הסדר הינה הפינה בה האדם אמור להביט בעצמו, בלי מילים ארוכות כמו מדיטציה ובלי עשרות כוונות ופרושים עמוקים. פשוט לראות את עצמו.

חג שמח

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
וישא את עיניו – וירא

הפוסט עבר לכאן

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
ולשמחה מה זו עושה

יש דברים שנראים מוזר בכל פעם מחדש, ואחד המפורסמים שבהם הוא האותיות הקטנות במחזורים או בסידורים ישנים, שם לפעמים כתוב “יאמר בשמחה עצומה”, או “כאן בוכים”. כשרואים את אותם האותיות הקטנות עולה התחושה שמדובר בהצגה אחת גדולה, שלא קיים כל קשר בינה לבין רגשות אמיתיים. אבל לפני שאנחנו שואלים ומקשים …