ספרי המוסר מלאים בהדרכות ודרכי התמודדות עם הכוחות השונים המנווטים ומושכים את האדם, או בכינוי הפחות נעים: פיתויי היצר. ישנם ספרים המציעים לאדם לראות מולו את דמותו של רבו, יש המציעים לדמיין את ההשפעה של המעשה בעולמות העליונים ויש הקוראים לאדם לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה. אלא שהמשותף לרוב השיטות הוא הניסיון להמודד עם התשוקה בשעת מעשה, ואין כמעט הדרכות לבחון את מקור התשוקה בתנאי מעבדה.

אותה התמודדות אינה רק נחלתה של היהדות אלא מאפיינת דתות ותרבויות שונות, ובעצם מהווה אחד מהיסודות המובהקים ביותר של הבודהיזם. אלא שאם ביהדות ישנה קריאה לקטלג את התשוקות והרצונות השונים לטוב ורע, לרצון האל מול חלילה רצונות זרים. הרי שבבודהיזם החלוקה הזו לא קיימת, והמטרה היא לזהות את עצם הרצון והשתוקקות כדי למנוע את ההשפעה שלו על האדם. לכן אמנם אציג את הגישה, שכן מדובר במדיטציה שימושית שמוכיחה את עצמה, אלא יש להיות מודעים לכן שבניגוד למטרה הבודהיסטית של שיטה זו, להגיע ל”ישוב הדעת”, Equanimity, בו כל התשוקות מקוטלגות באותו האופן ומקבלות יחס זהה, הרי שבמדיטציה יהודית המטרה היא ללמוד לזהות ולהכיר את התשוקות כדי לעודד את אילו למסיעות להתקרב לאל, ולכן יש להשתמש בתובנות הנובעות ממנה באופן שונה.

נניח נזירים, שאדם יתפוס שישה בעלי חיים האוכלים דברים שונים, וחיים באיזורי מחיה שונים, ויקשור אותם חזק… כל אחד מששת בעלי החיים האלה ימשוך אל אזור המחיה שלו… כעת, כאשר ששת בעליה החיים האלה יהיו תשושים ועייפים, החזק ביותר ישלוט בהם, הם ייכנעו לו ויהיו נתונים להשפעתו.

מספר הבודהה במשל על ששת החיות, על אדם הקושר שש חיות שונות ביחד בחבל, ומייד מתחילה כל חייה למשוך לכיוון אחר וכולן רצות מצד לצד. בסופו של דבר החיות ימצאו את עצמן ללא כוחות, שוכבות לייד מושא התשוקה של החיה החזקה. באותו המשל, ששת החיות מתארות את ששת החושים, והאדם הנמשך אחרי השתוקקות החושים, נמשך על ידי העיין אחרי מראות מושכים, ונמשך על ידי הפה לדברים טעימים וכו’. הפיתרון לדברי הבודהה הוא לקשור את החבל עם ששת החושים לעמוד שיהווה עוגן, כך כהחיות יתעייפו ויפסיקו למשוך, האדם יהיה קרוב לעוגן ולא לחייה החזקה. אותו העוגן אליו מתייחס המשל אינו ריסון עצמי, אלא העוגן הגופני בו מתרכז האדם בשעת המדיטציה, כלומר היכולת להביט.

עמוד או מוט חזק – זה, נזירים, הדימוי של תשומת הלב המופנית לגוף. לכן, נזירים, עליכם להתאמן כך: ‘נפתח ונטפח באופן תדיר ורצוף את תשומת הלב לגוף, ונהפוף אותה להרגל ולבסיס, נתרגל אותה, נתאמן בה וניקח זאת על עצמנו בנחישות’.

אחד הדברים הראשונים שמי שעושה מדיטציה שם אליו לב, הוא הצורה בה התודעה מיטלטלת מתחושה לתחושה ומשכנוע עצמי לדעה שונה לחלוטין בלי כל סיבה. האדם יכול רגע אחד להרגיש עייף לחלוטין ופתאום מוצא את עצמו שקוע בכעס מלא עירנות. ואז הוא תופס את עצמו מלא מחשבות חמלה. בחיי היומיום, בגלל שפע הגירויים החולפים מולנו, ובגלל האינטנסיביות והגודש החיים, אנו מתקשים לשים לב למעברים אלו. בשעה שיושבים על הכרית ולא עושים כלום, ישנה הציפיה שגם התודעה תישאר במקום ולא תשתנה. אלא שבמקום להישאר במקום, היא נעה ללא הרף.

ההתרכזות בנשימה בזמן מדיטציה יוצר עוגן אליו האדם חוזר מידי פעם, כך שיש לו אפשרות לשים לב למעברים השונים אותם עושה התודעה במשך הזמן. בתחילה אתה נדהם לראות את עצמך עובר מנושא לנושא, ומתקשה להבין את המעברים. לאחר מכן תשומת הלב מתחדדת, ואתה מתחיל להיות מודע למעברים השונים ולצורה בה מתגלגלת התודעה. עד שלבסוף אתה מסוגל להבחין בדפוסים ובדינמיקה המייצרת את התחושות השונות, ואיתם את התשוקה.

אותה התבוננות בשינוי הפנימי, מאפשר לאדם לחוש ולהיות מודע לרגע בו התשוקה מתחילה להתעורר, עוד לפני שהיא מבססת את האחיזה בתודעה. כך, באמצעות אותה התבוננות, ניתן לזהות את אותה תחושה מייד בתחילתה, ולשנות את התבנית המחשבתית. במקום ‘רע לי, אני צריך נחמה, מעניין מה יש במקרר’. ‘רע לי, אני צריך נחמה, ואיז צחוקים, עוד רגע ארצה ללכת למקרר’. ההתמדה במדיטציה מאפשרת בסופו של דבר להיות מודעים לאותו התהליך גם בחיי היומיום ולהשתחרר מהתבנית הכובלת את האדם.

אותה תוכנית למידה רלוונטית לא רק לבודהיסט שמעוניין להשתחרר מכל הדפוסים, כדי להתיחס לכולם בשוויון נפש. אותה מדיטציה רלוונטית באותה המידה למי שמעוניין להעמיק את התודעה האלוהית. אותו אחד ינצל את היכולת לראות את הדפוסים השונים כדי לעבוד את האלוהות מיתוך מודעות מלאה, מיתוך היכולת להשתחרר מהשתוקקות שאינה לשם שמים מייד ברגע בו היא עולה, ולהתרגש ולעודד כל רצון של קדושה מתוך בחירה ותשומת לב מלאה.

כך נזירים, עליכם להתאמן

הציטוטים נלקחו מהמשל על ששת החיות, כפי שתורגם בידי קרן ארבל ואסף סטי אל–בר בספר “דברי הבודהה, תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים” . הוצאת אוניברסיטת אביב.