ישנו תיאור מפורסם על מקרה בו הגיע התלמיד בהתלהבות למאסטר, ובישר לו שהוא זכה בחווית הארה. “נו”, ענה המאסטר, “בסך הכל עוד חוויה”, קבע ושלח את התלמיד חזרה להמשיך לעשות מדיטציה. לעומת זה נתקלתי באחד מספרי החסידות בתפילה, שאתרגם אותה לנוסח מודרני: יהיה רצון שלא אפקפק באמיתות החוויה, שלא אשבר מהירידה ושאזכה להיות ראוי כך שאחזור לאותה הדרגה.

אני מתחיל את העיסוק בהשוואה בין בודהיזם ליהדות ביחס להארה בגלל שבשבת פרשת אמור נתקלתי בדוגמה נוספת לפער זה, הפעם בספר נתיבות שלום לגבי ימי ספירת העומר. האדמור מסלונים מביא רעיון מפורסם: שביציאת מצרים, בני ישראל חוו דילוג מהדרגה הנמוכה בה היו לדרגה עליונה בה יכלו לצאת ממצרים. ומשם בימי ספירת העומר, אנו עולים מידי יום כדי להגיע מחדש לדרגה בה היינו בפסח. אלא שהפעם מגיעים לדרגה זו בזכות ולא בחסד.

הפער בין היחס להארה בבודהיזם, לבין “הארה רוחנית” ביהדות מובהק. בזמן שהדיון על חווית הארה בקרב בודהיסטים צעירים הוא חי וסוער, הותיקים וה”מוארים” שבהם נמנעים בלעסוק בכך, וכשנשאלים, התשובה המקובלת היא שמדובר בחוויה חולפת, שאסור להאחז בה. אחת הסיבות לכך היא שההארה אינה שונה מכל תופעה אחרת. הגדיל לעשות ג’ק קופרפילד, סופר בודהיסט ופסיכולוג, שפרסם ספר בשם “אחרי האקסטזה” העוסק בחלק הבלתי נמנע: ההתמודדות של מי שזכה לחווית הארה עם החזרה למציאות ולעולם.

ביהדות, ובעיקר בחסידות, ישנו עיסוק לא פחות גדול במציאות של אחרי ההארה, כלומר בירידה אחרי שאדם זכה לההתעלות הרוחנית. אלא שהגישה המרכזית מתיחסת לאותה העליה, למרות הנפילה הבלתי נמנעת, כחסד, כהצצה לדרגה אליה האדם יכול וצריך לשאוף להגיע בכוחות עצמו. ההתעלות הרוחנית, גם אם היא רגעית, הינה זכיה שצריך לנצור ולהאחז בה כדי לשאוף לתודעה גבוהה עוד יותר.

שוני זה נובע מהיחס למציאות עצמה, בה היעד הבודהיסטי הוא שוויון הנפש, בה מביטים במציאות, ורואים מציאות סטטית החוזרת על עצמה, בה מתן משמעות אינו אלא האחזות הפוגעת בראיה. דבר זה נמצא בניגוד ליהדות הרואה את המציאות כתהליך של התקדמות, בה לא מספיק להביט, אלא צריך לדעת להקשיב, לראות את הדינמיקה והמציאות על פני מימד הזמן. לכן בזמן שהבודהיסט מביט בחוויה, ונותן לה לחלוף, היהודי נאחז בזיכרון החוויה כדי להמשיך להתרומם.

אחרי שתיארתי את הדברים, כמובן שצריך לסייג ולציין שכמובן שמדובר בהכללה. ואף כאן הבאנו ציטוטים המצביעים על כל שהחיים תלויים במידת התנועה בחידוש, והצורך לחיות עם ההווה.