ישנה מחלוקת מפורסמת בגמרא בערובין, בה חולקים שמאי והלל האם נוח לו לאדם שנברא, או שעדיף היה שלא להמשיך להשתתף במעגל הסמסרה, כלומר שלא להוולד. הכרעת הגמרא היא:

נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו

הנעם אלימלך בפרשת בחוקותי תוהה על התשובה המוזרה, שנראת יותר כפשרה עם המציאות מאשר הסכמה, ומתוך כך מביא הסבר מעניין: הסיבה שנמנו וגמרו היא שהם הגיעו למסקנה זו אחרי שספרו את מספר מצוות העשה ומספר מצוות הלא תעשה, וגילו שיש יותר דברים לא לעשות, מאשר דברים לעשות. כלומר העולם יותר מסוכן מאשר בעל פוטנציאל. וכיצד הופכים את המשוואה לצד החיובי: על ידי פישפוש.

דבר זה מתקשר ישירות לעיקרון מפורסם ביהדות, המובא במנחות, שנמצא בשימוש תמידי בכל הזרמים, אף שמעולם לא זכה לכינוי “מדיטציה יהודית”:

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם

כלומר, עצם העיסוק והלימוד מהווה במימד קיום של אותו הדבר. אפשרות זו ל”קיים” של מצוות רבות שלא ניתן לבצע באופן פיזי, קיבל משמעות יתרה אחרי חורבן בית המקדש, כשהיהדות מצאת את עצמה במצב בו שליש מכלל המצוות, כל אילו שקשורות לקורבנות ולעבודת בית המקדש, נעשו בלתי מעשיות. לכן מפורש בסיפרא:

אמר ר’ אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך שפתים שאנו מתפללים לפניך:

כלומר, כשהאדם מתפלל, וכמובן שהכוונה אינה תפילת “צפצוף הזרזיר”, אלא על חווית תפילה אמיתית, בה התודעה כולה נמצאת מאחרי הדברים. כשאדם מקיים תפילה שכזו, כשאדם נמצא במצב תודעתי בו הוא חווה את מעשה הקורבנות, וגם אם מדובר בחוויה תודעתית בלבד, עדיין הוא “משלם” את אותו החיוב על הקרבת הפרים, כלומר הוא נחשב כמקריב את הקורבן. וכמו שכותב ר’ יעקב עמדין בספר מור וקציעה:

ורבותינו האחרונים ז”ל שהוסיפו הפסוקים אינו אלא לזכרון דברים בעלמא, ומועיל גם כן בודאי, על דרך שאמרו ז”ל כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה כו’ שנשכר הוא על הרצון והכוונה הטובה הנחשבת להקרבה

ומכאן נובע מנהג אמירת הקורבנות המתאימים לאותו הזמן לפני התפילה, המנהג ללמוד ולקרוא את קורבן הפסח בערב פסח אחר חצות, היהי רצון לפני ספירת העומר ועוד מקרים רבים בהם אומרים יהי רצון לפני הלימוד או עשית המצווה. אם נחזור ללשון הנעם אלימלך:

דהנה ידוע, הגם שאין כל איש ישראל יכול לקיים כל התרי”ג מצוות… מכל מקום אמרו חז”ל “כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, שעל ידי שהוא עמל בתורה ומוכיח רוב חפצו לקיום המצוות, הוי בבחינת “חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

וזהו שפירש רשי, אם בחוקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, כי מכח עמילות בתורה דווקא יכול להגיע לבחינת קיום כל התורה כולה.

אותה עבודה פנימית בה האדם חש כאילו הוא עושה את אותו המעשה עליו הוא לומד, לא נשאר רק במימד הלימוד או הקורבנות. הביטוי המוחשי ביותר הוא באמירת “שמע ישראל”, בא האדם אמור להרגיש שהוא מוסר את נפשו באופן ממשי ומוחשי. ולצערנו, ההסטוריה מלאה בדוגמאות בהם תרגול זה של תודעה המוסרת את נפשה בזמן אמירת “שמע ישראל”. והמפורסם והקדום שבהם מובא בגמרא:

בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, שקרא קריאת שמע באותה שעה. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! וכי גם בשעה זו מוצא אתה לקרוא את שמע? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה “בכל נפשך” במשמעות אפילו נוטל את נשמתך. ואמרתי לעצמי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?

אם אסכם ואתרגם ללשון האתר, מובא כאן תיאור עקבי ומבוסס של היעילות הפיזית והרוחנית של דמיון מודרך, בה האדם מרגיש שהוא מבצע את המצוות השונות, גם אם הוא לא מסוגל או לא אמור לבצע אותם בפועל. ישנה דוגמה מוחשית לתועלת של מדיטיצה יהודית זו על הנפש, וגם מוזכר פעם אחר פעם את התועלת הרוחנית של גישה זו, באופן מפורש כמו שלא מתועד באף שיטה אחרת.

ונחזור ונסכם בדברי הנעם אלימלך על הפרשה:

דהוי בבחינת תשמרו, שאתם יושבים ומצפים אימתי יבוא לידי ואקיימנו, כהאי גונא ועשיתם אתם, נחשב לכם הכל כאילו עשיתם בפועל ממש.