חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.