ישנו מתח מובנה ביהדות בין הצורך לצייר ציור בנפש לבין השאיפה לראות את הדברים כפי שהם.

כפי שכתבתי במקום אחר, הבודהיזם במקורו הינו ניסיון לשחרר את הנפש מהציורים המשעבדים את התודעה, ולכן בהכרח מסמאים את העיניים וגורמים לסבל. שלושות הגורמים לסבל הינם ההאחזות, ההמנעות והבורות. כלומר הדמיון הגורם לציפיה ותשוקה, הדמיון הגורם לתריעה ודחיה והבורות מסילופים וההשפעות של הדמיון על הנפש. תודעה מוערת, כלומר, תודעה נקיה, הינה תודעה החופשיה מהדמיונות הכוזבים ומסוגלת לראות את המציאות כפי שהיא. אלא שכמו שכתבתי, ניקיון זה של התודעה משאיר את האדם ברובד הנראה של מציאות, בפיזיקה, ומעלים מעיניו את המתא-פיזיקה הפועלת מאחרי המציאות. אור זה הינו בהיר ביכולת שלו לראות את האור הנגלה, אבל לא מאפשר לו לראות את האור הפנימי, את המציאות האלוהית בעולם.

אם אחטא בהפשטה בוטה, אז ניתן להגדיר את מטרת הספרות הקבלית כניסיון הפוך, כרצון לצייר ולדמיין את האלוקות. כל המבט הקבלי בעולם וכל ההגדרות ותתי ההגדרות של השתלשלות הספרות, הינו ניסיון לצייר ציור עקבי הכולל את המימד הפיזי ומעליו את המציאות האלוהית בצורה שתעצב בהתאם את האדם, בשאיפתו אל-על. ומנגד לזה, השאיפה והעבודה התמידית של עובד האל, היא לנפץ את הציורים המגושמים של האלוהות בתוך האדם, מתוך ידיעה ברורה שבהכרח את מקומם יחליף סיפור חדש, שאולי עדין ונקי מקודמו, אבל מגושם ושגוי באותה המידה.

מתח זה הינו המתח הבלתי אפשרי הקיים בעבודת האל, ובצורה ברורה בראש השנה: מצד אחד נכנסים אל החג מתוך תמונה מקובעת של הדימוי מוגדר מראש: המלכת מלך על העולם. ומצד שני מתכוננים לשמוע את קול השופר, צליל טבעי ובלתי מוגדר, שמפורסם בהיותו צליל לא עקבי. מתח זה נובע בין הצורך להשתמש בציורים ברורים כדי לכוון את הנפש, ובין הידיעה שבאותו הזמן, כל ציור אינו אלא רעש המפריע לשמוע את הקול הצלול והלא מוגדר המהדהד בהוויה.

ובדיוק זו הנקודה, הידיעה שישנו יעד גבוהה של צלילות שניתן לשאוף אליו הדורש שני קטבים סותרים: מצד אחד היעד הוא בהירות אינסופית של ניפוץ כבלי הדמיון, ששואף, אבל לעולם לא יגיע, לאספקלריה מאירה. ומצד שני הידיעה שהשאיפה לאותם גבהים דורש עבודה מודעת של ציור סיפורים מרוממים, מכוונים ומקבעים את הנפש בדרכה הפנימית והבודדה.

ומכאן רואים מה היא עבודת המדיטציה הרצויה לראש השנה, עבודה בה צריך כל אחד למצוא את האיזונים הדרושים בעבודתו הפנימית והבודדה, באיזון העדין בין ניפוץ הציורים הנמוכים, והצורך ובפיתוח ובהגדרה מודעת של הסיפור הבא.

בברכת שנה טובה מתוך הקשבה בהירה.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.