יש דברים שנראים מוזר בכל פעם מחדש, ואחד המפורסמים שבהם הוא האותיות הקטנות במחזורים או בסידורים ישנים, שם לפעמים כתוב “יאמר בשמחה עצומה”, או “כאן בוכים”. כשרואים את אותם האותיות הקטנות עולה התחושה שמדובר בהצגה אחת גדולה, שלא קיים כל קשר בינה לבין רגשות אמיתיים. אבל לפני שאנחנו שואלים ומקשים על ההערות בסידור, צריך לשאול את אותה השאלה על חג סוכות:

ושמחת בחגך… והיית אך שמח

ואם נראה שמדובר בפליטת קולמוס, אז כתוב במקום אחר:

ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים

וכאילו שלא די בציווי המוזר הזה, בו אנחנו נדרשים לשמוח במשך שבעה ימים רצופים, דווקא בסוכות קוראים את מגילה קהלת, מגילה שנראת עייפה ומיואשת ווודאי לא קשורה לשמחה.

ניתן למצוא קשר ישיר בין קהלת לסוכות, שכן שניהם מדגישים את הארעיות של האדם. יצורים בני תמותה, שנותנים בתנועה מתמדת, נתונים להשפעות ולהטיות של הסביבה והסובב, בורחים לתענוגות ונמלטים מסבל, עד שלבסוף בדיוק כמו החיות: מתים ונרקבים. אם בקהלת הדבר כתוב בפרוש, אז בסוכות זה רמוז מאחרי כל ציווי ומנהג: החובה להקים סוכה טרייה, החובה ש”הגג” הסכך יהיה פתוח לשינויי היום והלילה ולמזג האויר. החובה לקחת ארבעה סוגי צמחים מתכלים, המנהג לקטוף דווקא ערבות שמייד מתיבשות ועוד. שפע מנהגים וצוויים שכולם מדגישים את ההשפעה של הזמן על האדם, ואת חוסר היכולת שלו לשלוט על המצב בצורה מלאה.

קהלת מציגה את הארעיות מנקודת מבטו של האדם המערבי, הרואה בזמן דבר שיש להתגבר עליו בניסיון נואש להשאיר חותם לנצח. תפיסה זו רואה בזקנה אויב שצריך להאבק בו, האנונימיות סמל לתבוסה והמוות הינו טרגדיה שצריך להמנע ממנה בכל מחיר. מעבר לזה שגישה זו גוזרת על האדם לחיות בקרב בו התבוסה הוכתבה מראש, גישה זו גורמת לכל הדוגלים בה להיות במאבק תמידי אחר תשומת הלב, שכן ברשימת עשרת ה[השלם את החסר] ביותר, ישנו מקום רק לעשרה. תוצר נוסף של גישה זו הוא הצורך להיות בשליטה מתמדת, שכן אין מקום למעידות וטעויות במרוץ הדורסני של המציאות. כל אקראיות מהווה מקור סכנה, ולכן צריך להצליח לשלוט בכל דבר ובכל מחיר.

לעומת זאת, חג סוכות מציג אידיאל אחר, אידיאל של ארעיות. בחג זה נהנים מארבעת המינים דווקא בגלל שהם ירקבו בעוד כמה ימים. בגישה זו צרכים להיות בחוץ בסוכה, ולהיות תחת ההשפעה של השינוי התמידי במציאות. בחג זה אנו נותנים אמון בזרימה הטבעית של העולם ובמי שמנהיג אותו, ושמחים מההזדמנות שניתנה לנו לחוות את המציאות כפי שהיא. לכן בשונה מכל הצוויים האחרים ביהדות, בחג סוכות מקיימים מצווה בעצם זה שנמצאים בסוכה. לא צריך לעשות שום דבר, שכן השמחה בזמן המתקדם מעצמו הוא העשיה שמביעה את האמונה העמוקה בבריאה.

פער עצום נוסף שישנו בין שתי גישות אלו למציאות היא שבעוד בראשונה, העתיד מכיל בתוכו סכנה מתמדת, שכן בכל רגע עלול לצוץ האסון הבא שיערער את כתלי המציאות אותם אנו מקימים בניסיון להתמגן. בגישה השניה אנו מכירים ביסוד הארעי, אבל המכוון, יסוד אלוהי המוביל את המציאות בביטחה ובסבלנות לעתיד טוב מזה שהיה, עד לנגיע למציאות מושלמת ושלמה.

כשרואים את הציווי לשמוח בסוכות, בעצם רואים שישנו ציווי פשוט לשבת ולהתבונן, לנשום עמוק את הזמן החולף להאמין במציאות. ישנה דרישה להביט סביב בתהליכים המתרחשים בעולם ובצמיחה הבאה לידי ביטוי בתהליך ההרמוני של לידה וזקנה. מבט מאמין שלא מנסה לכפות דבר אלא מהווה ניסיון לקבל את הדברים כפי שהם, בניסיון לשמוח גם כשנראה שהדברים מתפרקים, ולהיכנע לזרימה הטבעית של העולם.