החובה לצחוק בקול רם

אני מניח שאני לא היחיד, אבל היו הרבה מקרים בהם נתפסתי לא מוכן, ומתוך חשש לא ברור הרגשתי צורך להסתיר את התחושה האמיתית באותו הרגע. וכמובן שכשמתחילים להסתיר, מהר מאוד הדברים יוצאים מפרופורציה עד שפעמים שמצאתי את עצמי מעט גמיש עם האמת. אלא שהצעד הראשון בכל מסע רוחני הוא להיות כנים עם הרגשות והתחושות, שכן הגוף הוא המזהה הראשון למקומות בהם אנו חשים אי נוחות. תובנה פשוטה זו היא המפתח להבנת יחס לא הוגן כלפי שרה שמופיע בפרשת וירא. כתוב בפרשה:

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה

שרה צחקה, והדבר מובן, שכן לא כל יום אנשים שנושקים לגיל מאה מולידים ילדים. לא כל יום זוכים שהחלום שנגנז לחבוק ילד יתגשם במציאות. לכן לא מובן למה אלוהים פונה לאברהם במה שנראה כגערה ודורש לדעת למה שרה צחקה. ומעבר לזה, כשהיא משנה מהמציאות, הוא דוחק אותה לפינה ומכריז פעם נוספת שאכן היא צחקה.

ויאמר ה’ לאברהם למה זה צחקה שרה… ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה. ויאמר לא, כי צחקת

ואם לא די בהתעקשות הלא מובנת של האלוהים כלפי שרה, אי אפשר שלא להיזכר ששבוע שעבר היה זה אברהם שצחק בקול מאותה הסיבה בדיוק, ושם לא ראינו את אלוהים מוכיח אותו בקול.

אלא שקריאה הזו מפספסת מילה אחת השופכת אור על המאורע: “בקרבה”. נראה שמה שהפריע באותו הצחוק לא היה הצחוק עצמו, אלא דווקא ה”בקרבה” דווקא שהצחוק לא התפרץ החוצא בצורה בריאה. אלוהים לא שאל למה שרה צחקה, אלא למה היא הרגישה צורך להתכחש לעצמה ולבלוע את הצחוק, למה היא יראה. ואכן בהמשך שרה מרשה לעצמה להביע את אותו הצחוק באופן פומבי:

ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי

החשש שלנו להיחסף בצורה מלאה, החשש להראות רגשות ולהיות פגיעים גורם לנו להתכחש מציאות כפי שהיא. הניסיון שלנו לאנוס על העולם את האיפוק או את היחס שנראה לנו ראוי אינו אלא עבודה זרה, עבודה שזרה למציאות כפי שהיא. האמונה בהשגחה פרטית היא אמונה שכל רגע נושא בחובו משמעות, וצריך לקבל את מלא תשומת הלב, צריך לחוש אותו במלואו, כפי שהוא, בלי שננסה לכפות עליו את הציפיות שלנו מהעולם, או את ההטיות הרגשיות והמעצורים. ואם רוצים להשתחרר מאותם ההטיות והמעצורים, צריך קודם לדעת להקשיב לגוף ולזהות את אותם המקומות בהם הגוף מאותת שהמציאות נושקת לנקודה רגישה.

ומסיבה זו אני מקפיד להתחיל כל יום בהשהיה, או בהדממה ולבצע מדיטציה יהודית, לשהות שעה אחת לפני התפילה ולפני שכל הרעשים של העולם יתגברו ויחרישו את הקולות שעולים מבפנים. לצערי אני עדיין בתחילת הדרך, אבל הבהירות שאותה שעה משפיעה על היום כולו מהווה הגורם להמשיך ולהעמיק בחקירה, לכתוב, ללמוד וללמד על הנושא.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.