תקציר: עם שריפת ההיכל ההוויה איבדה את המיקוד שלה. היכולת למצוא משמעות נעשתה הרבה יותר מורכבת וקשה להשגה. לכן העולם נע בין יאוש וחוסר משמעות לקנאות דורסנית. והתשובה, עד שהמקדה יחסור ויבנה, תגיע רק באמצעות קשיבות לאחר, מהיכולת לזהות את האמת גם אצל בעלי דעה שונה.
קל להיצמד למדרש מסויים ולבנות עליו תילים, בעיקר שגם ממנו מביאים רק את הקטע המתאים לתזה. אבל למרות מניפולציה זו, מצאתי שזו הפתיחה המדוייקת ביותר:
מיום שחרב בית המקדש…וניטל טעם הפירות.
סוטה, ט יב
במציאות מתוקנת מרגישים את הסיבה בכל דבר שעושים. ישנה בהירות שחוסכת את כל הכאב והנזק הנגרם מפעולה לא מושכלת. אלא שמשחרב בית המקדש, לא רק שטעם העבודה נפגם, אלא אנחנו מתקשים להבין אפילו את הסיבה לפירות, האם יש הצדקה בעיה, האם יש טעם בהצלחה.
מציאות ללא מקדש היא מציאות בה סיבת הסיבות נסתרת מאיתנו, ומשאירה אותנו אבודים בעולם ללא משמעות. לפחות ללא משמעות גלויה. ומכאן החרדה הקיומית בה האדם מתנדנד בין הריקנות והיאוש מחוסר המשמעות של הקיום האנושי, לבין דורסנות וקנאות שנובעת מניסיון לכפות על המציאות את הסיפור הקטן שבראנו לעצמנו. חוסר קשיבות שנובע מכך שאולי חלילה האחר ינפץ לנו את האשליה וישלול את אשליית ה״אני״. יאוש וקנאות, שני צדדים של אותה חוסר בבהירות בנוגע לרצון האמיתי, והתפקיד הפרטי בהוויה.
מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים שאין תפילתן מקובלת
ברכות לב:
חוסר בהירות זה נובע מכן שבניגוד לאחדות של ישראל, במציאות מפורדת כל אחד עובד את עצמו. במקום שכל אחד יחזיר את האור האלוהי לשורשו, וישקיע מחדש בתיקון ההוויה, הוא מנסה לפרוץ מעבר לגבול. הדורסנות של כל פרט הופכת אותו לנוקשה ואטום, ללבנת ברזל שמעמעמת את האור ברצונותיה הפרטיים והמפורדים. ובכך אוסף של פרטים כהים יוצרים חומה שמפסיקה בין ישראל לבין אביהם שבשמים. כבר לא ״אלוהינו אחד״, אלא פירוד מחשיך.
מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי״ ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר ״שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש״
ברכות לב:
לכן גם ברור שנהיה קשה להתפלל. ההבדל בין תפילה לשערי דמעה תהומי, שכן שערי דמעה זו התחינה האישית שנובעת מכאב כה גדול עד שהוא מצביע על חוסר אמיתי במציאות. צעקה כל כך ברורה שהכאב שבא מצביע על חוסר מוחש. זה בניגוד לעדינות שבתפילה, בה האדם אמור להיות מסוגל לנסה בבהירות את החיסרון האלוהי במציאות, ומתוך זה את ההתפרדות שלו לצרכי הפרט. ואם האדם לא קשוב להוויה, הרי שננעלו שערי התפילה.
מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר ״מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם״
סנהדריך ע״ה
ולא רק שהיכולת העדינה לחוש במציאות נפגמה, אלא חוסר היכולת להיות קשוב למציאות שוללת גם את היכולת לחוש במציאות, ולכן את היכולת להנות ממנה. לא כאן המקום להצביע על עשרות המחקרים שהוכיחו עד כמה חוסר קשיבות גורם להחמצה, ועד כמה פלאסיבו וסיפורים דמיוניים מנתקים את המפגש עם המציאות. וכן גם ההנאות השורשיות והאנושיות ביותר הטשטשו בתשוקות והזיות כיבוש לא אמיתיות. ובכך שיש דמיון מזוהם ששואף למים גנובים, נשלל היכולת לפגוש את המציאות עצמה.
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים
ב״ב י״ב:
בהמשך לאותו עיוורון שנובע מחוסר היכולת לחוש את המשמעות במציאות, גם הבהירות של מורי הדרך נפגעה. ספרים על גבי ספרים של דתות ודוקטרינות מסרסות את היכולת של האדם לחוש את המציאות עצמה. שלל אמונות וספיחים מעקרים את דברם של מורי הדרך, והנבואה עצמה, היכולת העדינה לחוש במה שיש, נותרה נחלתם של אילו שלא נפגמו מחלאי העולם, אלו שלא רכשו תבניות מנטליות משעבדות, אילו שלא יכולים להורות. בעלי הטבעיות הפשוטה. והאמת הפכה לאדמה ללא שבילים.
ובניסוח הברור ביותר בידי גדול הרואים של דור החורבן:
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְדְּעוּ אֲלוּפֵי עֵצָה, וְהַדֵּעוֹת מְשׁוּבָּשׁוֹת, וְהַלֵּב אֵינוֹ קַיָּים עַל בּוּרְיוֹ, וְהוֹלֵךְ הַכֹּל אַחַר מַרְאִית הָעַיִן.
זוהר חדש, מדרש רות תרמ״א
הכל הולך אחר מראית עין, אלא שאין זו העין הבריאה שרואה את ההוויה. אנשים לא מונעים בעזרת הראיה, אלא אחר העין הסובייקטיבית שמסלפת את המראה. לכן אנחנו זקוקים למחיצה של ברזל, של שליטת המודעות והשכל פועל, שמתווך בנינו לבין המציאות. מודעות שאמנם שוללת את הטעם הטוב של הפירות והביאה, שוללת את המפגש הישיר עם כוחו של הרגע. אבל מצד שני מצילה אותנו מהסחף המסוכן של דמיון לא מבורר.
מיום שחרב בית המקדש… נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם.
יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם… כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות.
שמונה קבצים, ו’ , ר”י.
באחרית הימים, כשתחזור הראיה הבהירה, כל המציאות תביט לכיוון המרכז כדי להבין את מקומה. כל פרט ישאף למלא את תפקודו במציאות בלי ניסיון לכפות את הדמיונות, ובכך כל חלקי התשבץ ישתלבו אחד בשני בדיוק שישלול כל מקום למאבקים או למלחמה.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה׳ אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה׳ מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת-לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
ישעיה ב יב
הדרכה מעשית: באותה חוסר בהירות הנובעת מחסרונו של בית המקדש, ראוי שכל אחד ירכוש לעצמו את מידת הענווה. כי האמת התרסקה לאינספור חלקים ולכן סביר להניח שהאחר מחזיק בה באותה המידה. אז כל מה שנותר מאז חורבן הבית הוא להרבות באהבת חינם ולהיות קשובים לאמת כפי שהיא מתשקפת מחייו של האדם האחר.
אין תגובות