עובדה היא כי במישור העימות הקוסמי של האדם עם האלוהים, נתקל האדם בפארדוקס מייאש. מצד אחד הוא רואה את האלוהים בכל פינה של הבריאה, בפריחת הצמח, בעליית הגיאות, בתנועת השריר שלו, כאילו האלוהים נמצא קרוב לו ולצידו, ביחס של דו שיח ידידותי. אולם באותה שעה ממש שהאדם פונה אל האלוהים, הוא נוכח שהאלוהים רחוק ומרוחק, אפוף מספורין, שלא מעלמא הדין.

האם לא ראה ישעיהו את אלוהים “רם ונשא” מעל לבריאה, ועם זאת ראה כי “שוליו מלאים את ההיכל”, כל היקום, מן הערפילים המעופפים עד לדפיקת הלב האינטימית? האם לא שרו המלאכים “קדוש קדוש קדוש”, טרנצינדנטי, טרנצידנטי, טרנצידנטי, ועם זאת “ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו”, השוכן בכל גרעין זעיר של הבריאה וכל היקום מלא כבודו?

כללו של דבר, החוויה הקוסמית היא אנטיתיטית ומגרה. היא מתמצה בדיכוטומיה הנוראה שהאלוהים מעורב בדרמה של הבריאה וכי הוא נשגב ומרוחק מן הדרמה הזאת. הדיכוטומיה הזאת מבטלת את האינטימיות והקרבה מן היחסים עם האלוהים ומביאה לידי כך שהגישה האישית של האלוהים נעשית מסובכת וקשה.

…

כאשר האדם אשר ראה זה עתה את האלוהים פונה אליו ומבקש לדבר עמו באורח אינטימי בסגנון “אתה”, הריהו נוכח לדעת שהאדון והבורא נעלם, אפוף ענן של מיסתורין…

לפיכך, כדי שאיש האמונה יגאל את עצמו מבדידותו ומצערו חייב הוא לפגוש את האלוהים במישור אישי ובחס של ברית, למען יהיה קרוב לו ויהיה בן חורין בנוכחותו.

מתוך איש האמונה מאת הרב יוסף דב הלוי סולובצ’יק.