שיחה היא ארוע בו קל לשים לב איפה מקומו של האדם. האם הוא תופס את מקומו, או שהוא מנסה לתפוס יותר נפח באופן מלאכותי. ישנם אלו שאצלם כל מילה טבעית ומדוייקת, ויש את אילו שרק מחפשים את הפתח דרכו הם יכולים לדבר. אמנם ההשתוקקות של האדם לתפוס מקום באה לידי ביטוי בכל מעשה אנושי, אבל היא כמעט בלתי נמנעת בדינמיקה של שיחה, בה יכולת השמיעה גדולה מיכולת ההקשבה, וישנו חלל למלא. ויש המנצלים את החלל בהקשבה לבן השיח, מתוך ניסיון להבין את האומר והנאמר מעבר למילים. ויש שאצלם המרווח בין המילים עמוס בתכנון דרכים להשתלט על השיחה.
אותו ניסיון לתפוס נפח נובע מהצורך של האדם להראות את מקומו / מהצורך להיראות. רצון שהוא בעצמו נובע מאי היכולת לעמוד בפני התחושת חוסר נראות, מפני אי קיום ל״אני״. אדם מרגיש שאם הוא לא משמיע את עצמו הוא לא קיים. ישנו מעגל דורסני בו הוא מרגיש קיים רק אם הוא נראה, וכדי להיראות הוא מרגיש צורך להראות שהוא קיים. מתוך כך מובן שכל אמירה, כל עשיה היא צעקה. כל אמירה נובעת מחוסר, כל עשיה מגלא שישנו צורך בפעולה כדי להשלים: חוסר במציאות, או חוסר בתחושת הנראות של האדם. כל עשיה היא צעקה – קארמה.
אלא שכאן המלכוד הגדול, שכן הצורך לתפוס נפח הוא שורש הפירוד. הניסיון לתפוס נפח באופן מלאכותי, לעשות מניפולציות כדי להישמע, לרכוש כדי להתמלא, לאגור כדי שיהיה. תפיסת נפח זו היא המובילה לתרבות צרכנית וצרחנית, בה כל אחד נאבק בהשוואה לאחר, כל אחד מרגיש שקיומו מותנה ביכולת להתבלט ולהיותר יותר קולנו או צבעוני מהאחרים.
בניגוד לזה, אדם טבעי אינו מרגיש צורך להיראות. הוא אינו מנסה לתפוס מקום. לכן גם הרבה יותר קשה לו להגדיר את הנקודה בה הוא מסתיים ומתחיל האחר. התנועה הטבעית מאמירה שיש בה צורך – לשתיקה, מאפשרת קשיבות לעולם ונעשת באופן שסופג את המציאות. אין תביעה רק לשם האני הנבדל. אדם שכזה פועל, אבל הוא לא פועל כדי לתפוס נפח, אלא כדי לתת מענה לשירה האחדותית של המציאות.
מציאות בה כל אחד חי באופן טבעי את מקומו, בה המלחמות הינם מול הצרכים החיצוניים לאנושות, ולא מול שדים דמיוניים שלא יגיעו לשביעה, מציאות שכזו היא מציאות של שלום. מציאות בה לא נאבקים כדי לתפוס נפח, אלא כל אחד מוצא את מיקומו באופן טבעי. מציאות בה אין מאבקים בין בני האדם, אלא ריקוד הרמוני. כמובן שמדובר במציאות אוטופית, שכן נכון לרגע זה, בממלכת הרוחות הרעבות, אין מספיק משאבים למלא את רצונות כולם.
ובשבת קודש שכל הנבראים יש להם עליה למקומם, כמה שנאמר אל יצא איש ממקומו. פירשו בזוה”ק מקומו של עולם והוא השם יתברך. שבשבת קודש מתבטלין הכל אליו יתברך, ממילא הוא נחלה בלי מצרים, והוא נשמה יתירה שיש לבני ישראל בשבת קודש. כי השגת האדם היא במדה בכל הימים.
שפת אמת מסעי תרל”ד ד״ה “אמרו”
ומכן להתבוננות בפסוק שמע ישראל
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלהֵינוּ, ה׳ אֶחָד
שמע: הפסוק מתחיל מפניה לאדם להיות קשוב. לתנועה של היפתחות למציאות. תהליך שמיעה הוא תחילת התנועה לשחרור ה״אני״. הוא נכונות להביט מעבר לעצמך.
ישראל: מהסובייקט השומע, מהיחיד יש מעבר לרבים, לישראל. ריבוי פרטים, ריבוי של רצונות ותודעות שונות, שכולם ביחד אמורות להתמקד באותה שמיעה. כל אחד תורם את נקודת המבט שלו, אבל לא על ידי דיבור והשמעת קול, אלא בעזרת תהליך שמיעה משותף. תהליך הקשבה משותף הוא תהליך לא ברור, בה לכאורה כל אחד שרוי בעולמו, אבל מצד שני כאשר הפרט לא שרוי בשיח הפנימי, אלא בהקשבה, מדובר על תהליך משותף ומאחד של חיבור הסובייקטים למכלול אחד של האזנה.
ה׳: ומהסובייקט המאזין, לקול הגדול. האדם לא מסוגל להקשיב ליותר מערוץ אחד של צלילים, ולכן הוא נדרש למקד את נקודת הקשב שלו במקור כל הצלילים, במקור המאוחד ממנו נובע הכל. הקשבה לערוץ אחיד שמשמע אור לבן אחדותי. צליל אחד שמכיל שפע דורסני ואינסופי ולכן מחריש את הכל.
אלוהינו: אלא שקול אחדותי לא מאפשר את קיומו של העולם. ללא החוסר אין לאדם קיום, ללא ריבוי הפרטים אין למציאות משמעות. ולכן הקול האלוהי האחדותי מתפרט ל״אלוהינו״, לשמיעה הסובייקטיבית של כל אחד ואחד. הקול האלוהי מתפרק ומתפורר לאינספור צלילים אנושיים שונים וכל אחד מאיר פן אחר במציאות. כל אחד מספר סיפור בפני עצמו.
אלא שכאן, בנקודה קריטית זו, ראוי לעצור. האם כשהקול מתפורר ומאפשר את הקול האנושי הסובייקטיבי, האדם יתחיל להשמיע את קולו ולדרוש לספר את הסיפור הקטן שלו. או שהוא יזכור שלא הוא הסיפור, אלא המטרה היא הסיפור האחדותי של ההוויה? אם נישאר באלוהינו, אז פוררנו את האחדות האלוהית לעבודה זרה קטנה ואנוכית, בה כל אחד מנסה להגשים את רצונו. לכן מייד אחרי שאלוהים משמיע לנו את קולו עלינו לקרוא לו בחזרה…
ה׳: האדם שקיבל את קיומו הפרטי בהתפרדות לאלוהינו מייד מצהיר על כך שהוא לא מעוניין להישאר מפורד בקטנות. אלא הסיפור נותר הסיפור האלוהי האחדותי. זה הרגע בו האדם מחזיר את האור האינסופי חזרה למקורו, ומתקן את העולם בכך שהוא משתמש בו להשלים את הבריאה. הקול האלוהי שנשמע והתפרק, נשמע בשנית צלול כפי שהיה בתחילה למרות שהוא עובר דרך הצרכים והרצונות של כל פרט ופרט. כל ההוויה מתאחדת ומנצלת את כל כוחה לספר את הסיפור האלוהי של הבריאה.
אחד: וחוזרים לקשיבות, חוזרים לשמוע את הקול האלוהי בהוויה. לא כקול אחד מעקר, ולא כשלל קולות הנאבקים אחד בשני. אלא כשפע קולות שונים שמשלימים יצירה מוזיקלית אחדותית מופלאה. מי שמחמיץ את השיר הקטן ביותר של היצורים ה״זניחים״ ביותר מחמיץ חלק מהשירה האחדותית, כי כאן מתברר שכל הצלילים השונים אינם אלא אחד.
מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במקום ה׳.
קולה של האלוהות לא רם מעל כל הקולות. אלא נובע מתוך הקולות. מתוך מכלול הקולות שומעים שאדיר במרום ה׳.
וכן מגיעה נקודת השבת, זמן בו כל אחד נמצא במקומו. ולכן בשבת אין מקום לעשיה, כי אין צורך בעשיה, זמן בלי הפסד אין צעקה. זו הסיבה ששבת מוגדרת כמציאות של שלום בעולם. מצב בו אין מלחמה על משאבים, כי האדם לא מנסה לתפוס מקום, אלא פנוי לשמוע את שירה של המציאות.
אין תגובות