פרשות השבוע אותם עברנו מציגות את חוש הריח כבעל תכונות עמוקות ויחודיות מעבר לשאר החושים. בפרשה הראשונה, פרשת בראשית, נכתב:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו, ותאכל ותתן גם לאישה עמה, ויאכל

כדי לדעת האם דבר ראוי למאכל צריך לאכול אותו, ולא ניתן לסמוך על הראיה. אלא שלחישת הנחש על התודעת האדם, גרמה לו לראות מציאות מסולפת, לראות ש”טוב העץ למאכל”, לחוות מצב בו התשוקה לפרי צבעה סלפה את המפגש עם המציאות בהטיה בה החושים הטעו לחשוב שכדאי לאכול את הפרי האסור. סביר להניח שכל אחד יכול לזהות בעצמו רגעים של תפיסה מסולפת בה התשוקה לדבר מה מספקת את כל התרוצים להצדיק את המעשה. בתוך אותו הסילוף המתואר בפסוק, הבחינו חז”ל בכך שהחוש היחידי החסר הינו חוש הריח. מכאן הם דרשו שכל החושים נפגעו בחטא מלבד חוש הריח שנותר טהור כפי שהיה במקורו.

ובאותם צירופי מקרים שמגלגלת ההשגחה, הופיע השבוע באתר דמרקר כתבה עם הקטע הבא:

לכל המידע החושי, למעט ריח, יש עצירה בתחנת ביניים בדרך ליעדם הסופי. תחנת זו ידועה גם בשמה תלמוס. בתחנה זו מתחיל תהליך העיבוד ומשם מועברים החושים להמשך עיבוד ומתן משמעות בקליפת המוח… לעומת הקלט משאר החושים, מולקולות הריח הנישאות באוויר הן הקלט היחידי שלא עוצר להתרעננות בתלמוס. הן מגיעות ישירות למרכז הריח הממוקם בסמיכות לאזורי הרגש והזיכרון – האמיגדלה וההיפוקמפוס. אזור הריח מקיים מערכת של קשרים הדדיים עם המערכת הרגשית, ולכן הריח, יותר מכל חוש אחר, מעורר זכרונות רגשיים.

קטע המחזק את ההבנה שהפגם\החטא של החושים הוא בכך שישנו מתווך המתרגם את החוויה החושית, ומונע מאיתנו לפגוש את המציאות כפי שהיא. כלומר, החושים בטהרתם אמורים לשדר לנו תמונה של מציאות פשוטה, אלא שבגלל שהם עובדים דרך מנגנון המשפיע עליהם, הם מעבירים למודעות תמונה מסולפת של המציאות. הבנה זו מבהירה מה הדרך בה צריך לנסות לתקן את החטא: לנסות לנקות את התת מודע מההטיות כדי לחזור ולחוש את המציאות כפי שהיא.

אלא שתיקון זה אינו פשוט, שכן רובנו נושאים מסע המורכב משנים של בורות, בהם עטפנו את עצמנו בשכבות של פחדים, רצונות חיצוניים והטיות משונות. האדם המתחיל במסע של שחרור צריך להשיל מעליו שלל רצונות לא מבוררים ותשוקות נסתרות שמשחדים את התודעה ומסלפים את הצורה בה אנו תופסים את המציאות.

כאן מגיעים לנושא האתר – למדיטציה היהודית, שכן הדרך היחידה לנקות את ההטיות היא באמצעות זה שמזהים אותם, שלומדים להבחין מתי ישנה הטיה וכיצד לנטרל אותה, שלומדים כיצד להיות בני חורין מהשיעבוד לתת מודע הכובל את הדמיון. בעזרת אותה ישיבה שקטה ניתן להביט בצורה בה התת מודע צובע את המציאות ולהבחין בתשוקות, ברתיעות ובבורות העולים ושוקעים ומסלפים את המציאות ומשעבדים אותנו לתכונות שליליות ולהרגלים שאינם בריאים.

מאותה סיבה בפרשת נח, באותם רגעים בהם האלוהות מריחה את ריח הניחוח, היא ‘נזכרת’ ומציינת ששורש האדם הינו כיוצרו, ומטרת הטוב להטיב. המניע הדוחף את האדם למעשים לא מבוררים נובע מהיצר, תכונה שגובשה בשנים הארוכות בהם עוד היה נער נוח להשפעה, ולא מהאדם בטהרתו כשהוא בעל מידה.

ויבן נח מזבח ה’… ויעל עלת… ירח ה’, את ריח הניחח, ויאמר ה’ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.