כמו כל חגי ישראל, גם בחג החנוכה ישנם אינספור יסודות עמוקים שניתן וכדאי לדלות מהם עקרונות חשובים, להתבונן בהם ולקחת אותם כיסוד למדיטציה יהודית. ניתן גם לבחור להעמיק באור ובנר. נושא שבו ישנם רעיונות עמוקים שמשמשים כמושא להתבוננות ומדיטיצה בקבלה ובתרבויות רבות נוספות. אלא שכשרוצים להתחיל הארה במקום חשוך, יש להתחיל בהתבוננות במקור האור, במקור הכד הקטן שהאיר לשמונה.

לא במקרה חג החנוכה חל בתקופה בה היום הוא הקצר בשנה, בה היום הוא הקר בשנה (בשנים שפויות). חג חנוכה חל בשיא ההסתגרות והיאוש, בה החשיכה גדולה מכל, וכל אחד אוטם את עצמו בביתו ככול יכולתו. באותה חשיכה, באותה הבדידות, יכלו היוונים לעשות כרצונם, שכן כל אחד הסתגר בבדידותו, ולא היה אור אלוהי שיכול היה להתנגד. בימים של חשיכה ובדידות נראה שהחשיכה גולשת גם ללב, ואז קשה למצוא את הגבורה לקדש את המציאות.

לכן שם נמצא אותו הכד הקטן, להראות שדווקא כשהאדם מוריד מעליו את כל הכיסויים, דווקא כשהוא מוצא את עצמו ערום מכל האשליות, החיזוקים והפיתויים החיצוניים של תרבות יוון, דווקא שם הוא מוצא בתוכו כד טהור. ויבכו החוששים וישאלו מה כוחו של כד כה קטן כנגד כל החושך והקור המכסה את העולם. וכאן הולך ומתחזק אורו של חנוכה, שהולך ומוסיף אור מידי יום. כאן מתגלה השמן שממשיך לדלוק ואף מתחזק, גם כשכל ההגיון העולמי סובר שהיה עליו לכבות כבר מזמן.

ההתבוננות שראוי לאדם לאמץ לעצמו לאור תובנה זו, ההולכת ומתבהרת מחנוכה, היא היסוד שהאדם בתוכו ובשורשו טהור. ולא די בכך שהוא טהור, אלא שיש באותו ניצוץ אלוהי פנימי שבתוכו כוח להאיר ולחמם גם את המציאות החשוכה מכל.

אופן ביצוע המדיטציה דומה לשיטות מדיטציה יהודיות אחרות, בהם האדם יושב במקום נוח, מכובד ושקט ונושם בנחת למספר דקות, עד שהוא מצליח להשקיט, או לפחות להאט את השיח הפנימי, את הרעש המסתיר את אותו כד טהור. לאחר מכן הוא בוחן את עצמו, עובר לאט לאט על כל מאפיין שמגדיר אותו: מראה, תכונות, שיוך מגדרי, עיסוק וכיוב, ומבין כיצד כל אילו הינם הגדרות חיצוניות הזרות לשורשו של האדם. משם הוא ממשיך לתכונות האופי אותם הוא מייחס לעצמו, ומביט בכל אחד מהם מעט, כדי לראות איך גם הם הינם אלא תוצר יחסי ונתונים לשינוי תמידי. אז הוא חודר עמוק יותר ויותר, לאותה נקודה אותה לא ניתן להגדיר, אותה נקודה בה האדם מאבד את ההגדרה העצמית.

שם, באותה נקודה עמוקה, רואה האדם כיצד הוא אינו מנותק, אלא הוא חלק ממכלול המציאות, תוצר של המציאות ובו בזמן יוצרה, שהוא חלק מהאלוהות. שם באותה נקודה פנימית הנמצאת מעבר ללבושים אותם האדם עוטף על עצמו, הוא רואה כיצד אינו אלא פתילה היוצרת את הקישור בין העולם הגשמי הבא לידי ביטוי בשמן הטהור, לבין האלוהות הבאה לידי ביטוי באור הנר.

התבוננות באור הנר, וההבנה שבכל רגע, מעבר ללבושי העולם החיצוניים, איננו אלא הפתילה הטהורה המוליכה את השמן הטהור לעבר האור האלוהי, היא ההבנה שבכוחה להאיר גם בזמן החשוך מכל, היא ההבנה שבכוחה לחמם גם בשיא החורף. ההבנה באותו שמן טהור, הוא הוא מקור שורש ויסוד כל אחד ואחד מאיתנו, היא זו שמאפשרת למעט שמן להוסיף אור שרק הולך וגובר.

חנוכה שמח.

“יש משהו מוזר בהדלקת נרות חנוכה. מצד אחד נר איש וביתו, כלומר הדלקה למשפחה. ומצד שני, מדליקים כלפי חוץ, כלומר מצווה לרשות הרבים. וזה קסם נוסף שבחנוכה, שכמו כל משפחה בריאה, מידי פעם רבים עם המציאות. אלא שמאחורי כל המריבות, תמיד ישנו הפח הקטן החתום שנשאר טהור, ובכוחו להאיר גם בכ”ה בכסלו, בתאריך החשוך מכל, ולהאיר אור המוסיף והולך הניכר לרשות הרבים….”