לפעמים קורה שהאדם נתקל בדבר שמשליך אותו בבת אחת למימד אחד, מקנה תודעה שונה שמפארת את כל הקיום והיומיום. חוויה שכזו התרחשה השבת, כשנתקלתי בביטוי “לדמות צורה ליוצרה”, ביטוי המסכם בצורה נפלאה את אחת משיטות המדיטציה היהודית המפוארות ביותר קיימות, שיטה שקבלה אישור אקדמי, נמצאת בשימוש מעשי ברחבי העולם, ושניתן לקחת אותם בצורה פשוטה מעבר לזמן בו יושבים, לחיי היומיום.

המקור לביטוי זה הוא מדרש קהלת רבה, אלא ששם משמעות הביטוי הפוך לחלוטין ובא להסביר את היכולת של הנביאים לדמות את האלוהות, שאין לה דמות, למראה אדם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן גָּדוֹל כֹּחַ הַנְּבִיאִים שֶׁהֵן מְדַמִּין אֶת הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ

קריאה של אותו הביטוי מהכיוון השני, כדרישה של האדם לדמות את עצמו לאלוהות זורקת את הקורא ישירות לפרשת קדושים בה מופיע הפסוק:

“דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”.

הדרישה מהאדם להיות קדושים אינה ציווי לקיים מצווה כזו או אחרת, אלא לחיות בתודעה שכולה קודש, להרגיש בכל רגע ורגע שהאדם עצמו הינו היכל מלך ומהווה בעצמו קדושה. וכמו שאין צורך לבקש ממי שאוחז בגביע עדין ומפואר לנהוג בזהירות, אלא הגביע עצמו משפיע על האוחז את ההתפעלות המובילה לעדינות ותשומת לב. כך תודעת הקדושה גורמת לאדם להיות מודע לכל דבר שעושה, ולהפוך להיות בעצמו מושא אצילות. תודעה שכזו מאחדת את כל הפנים השונים בהם האדם פועל: אכילה, שתיה, שיחה, הליכה, עבודה וכו’, למכלול אחד שהינו אצילות קדושה. הדבר פועל באותה הפשטות בה האדם המגיע מהרעש שבשוק הירקות, מתנהל בצורה שונה ברגע בו נכנס למוזיאון.

הדרישה מהאדם לסגל לעצמו תודעה קדושה, תודעה שמדמה את עצמה לאלוהות מופיעה באחד מספרי המוסר הקבליים: תומר דבורה שכתב המקובל רבי משה קורדובירו, הרמ”ק, ספר שמסביר כיצד אמור האדם לסגל לעצמו שלוש עשרה מידות שמדמות את הי”ג מידות האלוהיות, אלא שספר זה הינו ספר מוסר שמיועד ליחידי סגולה, ועלול להיות הרסני לאנשים שינסו לפעול לפיו בלי הבשלות הראויה.

ואם נניח בצד את הדימוי האלוהי, אז אותו עיקרון מופיע בתיאורית ה”חלונות השבורים” בה במקום להאבק בפשע, מתקנים את המרחב בו האדם מהלך כדי שיקרין על האדם תודעה בה הוא מתנהג בצורה יותר אצילה.

תודעת קדושה, “לדמות צורה ליוצרה”, היא שיטת מדיטציה פרקטית פשוטה, בה האדם נדרש לעשות עצירות של רגע אחד מידי פעם כדי לזכור להזדקף, לזכור שהוא צלם אלוהים מהלך. כך הוא יזכור שכל מעשה שהוא עושה, נעשה בלב ההיכל. התבוננות בעמידה זו אל מול המציאות, משווה לאדם אצילות המסיטה את נקודת היחוס, מהתמודדות עם דרישות, לרצון גאה לפעול בצורה מפוארה. שיטה פשוטה שמשנה ברגע אחד את כל התודעה.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.