ישנה מדיטציה בודהיסטית מפורסמת המכונה “מדיטצית מוות”. במדיטציה זו מעבירים את המודטת שלב אחרי שלב, בדמיון מודרך, את כל שלבי הגסיסה והמוות. יש המגדילים לעשות, וממשיכים עד לעולמות הבאים, ואף חזרה לגלגול הבא. מטרת שיטה זו היא לגרום לאדם להשתחרר מכבלים ולהיזכר “בדברים החשובים באמת”. או כמו שהדבר נוסח במקום אחר: “אני עומד למות הלילה, מהו הדבר החשוב ביותר שאוכל לעשות עם שארית חיי”.

הגדילו לעשות בקוריאה, שם כדי להתמודד עם לחצים המובילים להתאבדויות, מציעים שירות בה מפיקים לאדם בעודו בחיים לוויה. משלב הפרידה ועד שסוגרים אותו בארון קבורה:

אבל מכיוון שכאן באנו להציג מדיטציה יהודית, נתחיל ברבי קלונמוס קלמיש שפירא הי”ד, שמתאר בספרו בני מחשבה טובה, תיאור צבעוני כיצד לעבור את שלבי הדמיון המודרך, כדי “להזכיר לעצמו את יום המיתה”:

יצייר את הדבר שעובר על כל איש לאחר אריכת ימיו ושנותיו, איך יסתכל ברגע האחרון על כל העולם ועל בניו שמוכרח לפרוש את עצמו מהם וללכת בגופו אל תחתית העפר רמה ותולעה, ובנשמתו אל הדרך שאינה ידועה לו אנה יוליכו אותה,

בניו יסובבוהו ויבכוהו ויצעקו… והוא שומע ומבין הכל, ואי אפשר לו לעזור מאומה, רוצה ומתחנן הוא לחיות אבל הלב דוחק עד כדי להתפקע, והגרון מתכוץ עד כדי לחנק, ובחזקה קורעים את נשמתו מגרונו ולבו, וכן אחר כך כשמלוים אותו אל בית עולמו, בניו זה מטיח את ראשו בכותל צועק ובוכה אבי אבי איך עזבתנו הלעד נקרעת מאתנו, וזו משלכת את עצמה על הארץ ובקול מר צורח צועקת… גם כל העם גועים בבכי מרחמנות עליו ועליהם, צוחה מהומה ומבוכה בכל סביבותיו, וסוף כל סוף כולם שבים לביתם והוא איפה נשאר, ועם מי נשאר,

ובפרט כשילמד ראשית חכמה, זהר ומדרשים ממה שעובר עליו ועל נשמתו אחר כך, אז בטח יתרכך גם לב האבן ומן מרירות והתרגשות זו יעלה אל תפלה רצויה כנ”ל, לא התעוררות לא מחשבה יחסרו אף לא אמונה אהבה ויראה לד’.

כלומר, מנחה האדמור מפיאסצנה, על האדם לדמיין לעצמו, בצורה חיה וצבעונית, את הלוויה, את הקבורה, את הארעיות של האדם והגוף, את הפרידה וחוסר העונים של המוות.

רבי קולונימוס לא בדה את השיטה מליבו, אלא התבסס על גמרא:

אמר רב לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע… אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודומו סלה”.

וקודמת לגמרא, משנה בפרקי אבות:

עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הסתכל, כלומר התבונן בקביעות בשלושה דברים המכניסים את הקיום האראי לפרופורציות הנכונות: רגע היצירה, המוות ומה שמעבר לכך.

אלא שבניגוד למדיטציות אחרות שניתן לבצע מחוץ למסגרת היהודית, מדיטציה זו העוסקת ביחס בין האדם למציאות של המוות, כלומר נוגעת ישירות באלוהות, לכן כדאי שהמנחה יהיה הנאמן לרוח היהודית, שכן בניגוד לעקרונות רבים אוניברסלים, לא ניתן לגשר בין חווית המוות על פי אושו או ספר המתים הטיבטי, לבין רוח ישראל סבא.

אפשרויות רבות לצייר את יום המיתה והנה מספר דוגמאות:

אור החיים:

עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין מה יעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבנו וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים ובזה והשבות וגו’:

רב צדוק מלובלין, בספר “מחשבות חרוץ” מביא את זה כדי לעורר את מעמקי הלב:

וכשישים אל לבו ויעמיק מחשבתו מסופו למות ומה אחריתו ושהוא כבר קרוב לזה להשבר, אז ודאי יתעורר רב החובל, רצה לומר ראש מנהיגי הגוף שהוא עומק הרצון שבלב…

שיהיה כל תשוקת הלב לשמים, ובזכרון יום המיתה, שאז מתבטלים התשוקות דלעולם הזה. אז מתעורר זעקת מעמקי הלב אל השם יתברך, ומעורר עצמו מה לך נרדם בהבלי הזמן, קום קרא וכו’

בעין אי”ה, הרב קוק מביא את שיטה זו כברירת מחדל, כשחייבים משהו דרסטי:

…ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע”י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה”ז יותר מהראוי, ע”כ יזכיר לו יום המיתה,

ומכיוון שמדובר במדיטציה דרסטית, אין לעשות אותה באופן תדיר, וגם אז צריך להיזהר שהיא לא תגרור את האדם לעצבות ולכן יש בספרים מספר הנחיות על כמות זמן והסתיגויות. אבל עדיין היא מופיעה כשיטת מדיטציה יהודית קדומה ומפורשת.