תקציר: פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר.
באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית של כל אדם גוון נוסף שקיים בהוויה.

---

ספר דברים מציג בצורה ברורה את סיומו של התהליך אותו עבר משה רבינו. מנקודת המוצא בה טען ״לא איש דברים אנוכי״ עד לפרשת דברים בהם הוא פותח בנאום ארוך שנמשך לאורך כל הספר.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל… הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

דברים א, א-ה

לא ידוע כמעט דבר על השנים בהם משה עשה את התהליך האישי שהוביל אותו להארה. משה, האיש הבודד, שגדל בארמון פרעה רחוק מעם ישראל, ומייד כשיצא מהארמון נאלץ לברוח למדבר, עבר את התהליך לגמרי לבדו. אפשר רק לדמיין את עובי הספרים שיכול היה להשאיר, אילו היה כותב על התובנות ועל העבודה הפנימית אותה עשה באותם שמונים שנה. אלא שפוגשים את משה רק לאחר מעשה, ברגע ההארה.

אלא שמשה, כמו שמתאר הרב סלובציק בספרו איש האמונה מכיר רק את עצמו. הוא יודע אילו להליכים הוא עבר וכמה ארוכה הדרך. לכן ברגע בו מתברר לו שהוא אמור לפנות לעם שלם, על כל מורכבותו, הוא מיד מסתייג:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה׳ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

לא כאן המקום להצביע על הרגע בו משה התעלה על העבודה השכלית התלויה בקשיבות וזיכך את הראיה. אלא להצביע על התשובה אותה עונה לו ה׳:

וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה׳. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

ה׳ מסביר למשה שאותה התבוננות שהובלה אותו להארה, לרגע בו הוא רואה את הסנה, היא זו שגם תובל אותו לשפה אליה נזקק העם.

לקח למשה שמונים שנה עד שזיכך את השמיעה לדרגה בה הוא היה מסוגל לראות את הסנה, ולקח לו עוד ארבעים שנה עד לדרגה בה הוא היה מסוגל לנסח את הדברים בצורה שיכנסו בליבו של כל אחד ואחד. ומכאן אפשר להבין דרשה בלתי נתפסת שמופיעה בגמרא סנהדרין.

“וישמע משה ויפל על פניו”. מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר “ויקנאו למשה במחנה”. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר “ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה”.

סנהדרין דף קי.

במבט שטחי הגמרא מעלה טענה חצופה בצורה בלתי נתפסת, היא טוענת שעל ישראל הביט במשה כי כל אחד חשב שמשה מקיים יחסי אישות עם אשתו. אבל אם מביטים בסיטואציה בה עומדים עם ישראל מול משה, ושומעים אותו מדבר ישירות עליהם, פונה ישירות לליבו של כל אחד ואחד, ומנסח את הדברים כאילו שהוא מכיר כל אחד יותר משהאדם מכיר את עצמו, נבין את הטענה בצורה שונה. עם ישראל עומד מול משה ותוהה כיצד משה, איש האלוהים הנבדל, מסוגל להבין את מעמקי התהומות כל כל אחד.

תוהים האנשים: כיצד איש האלוהים הזה מסוגל לדבר לתאר למכורים בצורה כה מדוייקת מה מתחולל במעמקי תודעתם. אולי הוא מכור בעצמו. כיצד הוא מסוגל לתאר באצורה כל כך אינטימית את החששות והפחדים, אולי הוא מפוחד בעצמו. ביכולת של משה להיות קשוב לכל אחד, הוא מסוגל לתרגם את ההארה הכללית לרסיסי צבע שמאירים לכל אחד את עולמו הפרטי, וכמו קולן, רוטטים בתדר זהה.

אותו להליך של קשיבות דומה לנוהג ששמעתי שמתקיים בברית המועצות, בה כל חוקר רציני מדרש לכתוב שמסביר את התחום לילדים. כלומר, איש מקצוע לא נמדד רק ביכולת שלו להבין דברים מורכבים, ביכולת שלו להגיע לתובנה פרטית, אלא נמדד גם ביכולת שלו לתרגם את אותה החוכמה לשפה בה כל אחד אחד מסוגל להבין. לתרגם את ההארה לשפה פשוטה שמתאימה לעולמו של כל אחד ואחד.

ומשה רבינו עליו השלום לא רצה לדבר עד שיהיה כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל. כיון שהיה הדעת של כל בני ישראל, לא היה יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וזה שנאמר ״לא איש דברים״ כו’, וכאן כתיב ״אשר דיבר״ כו’ אל כל ישראל״ כנ”ל… רק כנ”ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ”ל.

שפת אמת, דברים ב

אותו תהליך של תרגום התורה ללשונם של בני ישראל הוא לא רק תרגיל בניסוח, אלא תהליך של קשיבות לגילוי האור הפנימי של כל אחד. כל אדם שנצרך להסבר שונה מגלה בצורך זה שפה שונה והתמודדות שונה. כלומר כל תרגום של התורה ללשון אנושית, הוא גילוי גוון נוסף בעולם. ותהליך ההתפרטות הזה הוא התהליך בו האור האלוהי חודר לעולם. לא מדובר בתורות שונות, בדוגמת ״ה׳ אלוהינו״, בה כל אחד יוצר תורה לעצמו. אלא בדוגמת ״ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״ בה כל האורות השונים מגלים הארות שונות באותו אור כללי.

אך בכח התורה כשממשיכין חיות התורה לאותן הלשונות מתרפאין. ומתיר את הלשון. פירוש שהלשונות הם נחלים קצרים שאינם יכולים להתפשט רק על פי הגבולים אבל על ידי הארת התורה מתבטלים הגבולים. וכמו כן בשבת נחלה בלי מצרים כנ”ל. וזה שנאמר ״הואיל משה באר את התורה בשבעים לשון״ פירשה להם כנ”ל שיהיה בכח בני ישראל להרחיב אור התורה גם באותן הנחלים הקצרים.

שפת אמת, דברים תרל״ה

הדרכה מעשית: אחד התרגילים המרתקים והמלמדים להיות קשוב ולהביט באחר הוא בתהליך השיקוף. כלומר ניסיון לברר האם הדברים אותם שמעתי אכן משקפים את הנאמר. המטרה אינה מבחן בהבנה, אלא ניסיון לזהות את השוני בצורה בה כל אחד חווה את המציאות. לנסות לאתר את האור השונה בה כל אחד מאיר את העולם, ואיך אותו שוני מוביל לראייה שונה של המציאות. ובכך להיות קשוב לתודעות שונות והארות שונות של המציאות.