ישנם פרשיות פשוטות שאם מדקדקים בדינמיקה המסתתרת מאחרי המילים, מגלים גישה מסעירה הפועלת בכיוון מאתגר ומסוכן, ולכן שונה לחלוטין מהמקובל. דוגמה שכזו צצה בפרשת שופטים, כשנכתב הציווי להקשיב לנביא:

נביא מקרבך מאחיך כמני, יקים לך ה’ אלהיך: אליו, תשמעון… והיה, האיש אשר לֹא ישמע אל דברי, אשר ידבר, בשמי אנכי, אדרש מעמו… אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר, בשם אלהים אחרים ומת, הנביא ההוא… וכי תאמר, בלבבך: איכה נדע את הדבר, אשר לא דברו ה’… אשר ידבר הנביא בשם ה’, ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר, אשר לֹא דברו ה’

הפסוקים הללו מתארים סיטואציה מאוד ברורה: מצד אחד ישנו ציווי להקשיב לנביא ומצד שני אסור להקשיב לנביא שקר. לכן עולה השאלה, כיצד ניתן להבדיל בין השניים? במבט ראשון התשובה פשוטה, כל עוד הנביא מדייק, הוא נביא אמת. אבל אם הנביא נתפס בדבר שאינו אמת, הרי שמייד הוא הופך לנביא שקר.

אלא שההשלכות של גישה זו הם אדירות, במקום שניגש לנביא כחסידים, ונתאמץ להבין ולהצדיק כל דבר שהוא אומר. הרי שחובת ההוכחה עליו, ואנחנו מצווים להיות ביקורתיים. אם מקובל לחשוב שתפקידו של המאמין הוא לקבל כל דבר שנאמר לו בלי לשאול, הרי שכשהוא נפגש עם הנביא, עם הקול הפנימי ביותר בהוויה, עליו להיות דרוך וביקורתי ואף לחפש אחרי האי הדיוקים. אדם שמוותר על הביקורתיות מתחייב בנפשו, שהרי לעולם לא יוכל לדעת האם הוא הולך אחרי נביא אמת או נביא שקר. נובע מכאן שבבסיס האמונה ישנה דרישה תמידית לספקנות חוקרת שנועדה להגן על המאמין מהבלים שנוטים להצטרף.

במאמר מוסגר, למרות שישנו רצון למצוא נקודות השקה עם הגישה הבודהיסטית, ולמרות שהדרשה של הבודהה לבני האלאמה המציינת את הפסקנות בפרוש:

לכן, בני האלאמה, אל לכם לקבל את דברי הפרושים והבהרמינים רק מפני שהם מבוססים על מסורת בעל פה, על שושרת הוראה, על שמועה, על סמכות הכתובים, על בסיס הסקת מסקנות… מפני שהמורה נראה מהימן או על בסיס המחשבה “הפרוש הזה הוא המורה שלנו”.

בני קאלאמה, עליכם לדעת בעצמכם: אלה דברים מטיבים, אלה דברים מועילים, אלה דברים שמשובחים על ידי החכם. כאשר מקבלים ומאמצים דברים אלו, הם מובילים לאושר ושגשוג.

במקרה זה ההשוואה אינה נכונה, שכן מכיוון שהבודהיזם מתמודד עם כל מה שתחת השמש, ולכן די בדהרמה אנושית ספקנית כדי להסיר את האבק שעל העיניים. מבט אנושי בהיר ככול שיהיה לא יכול להעפיל לתובנות אלוהיות, ולכן הספקנות לבדה אינה מספיקה, והאמונה צריכה להישען על היכולת לשמוע את מה שבעומק המציאות דרך המסורת ודברי הנביאים כדי לקבל את המימד ש”מעל לשמש”.

וכאן מגיע תפקיד הספקנות, או בשמה השני – הכפירה. בעזרת המדיטציה היהודית אנו מתאמנים בהפנמה והקשבה לנביאים ולקולות השונים, מתוך יראת כבוד שאינה מאפילה על הביקורתית. על האדם להביט ולשאול את השאלות שינפצו לא רק את הנביאי השקר אלא בעיקר את הנביאים שקפאו ולכן מתנבאים בשם אלוהי האתמול, אלילים השייכים לעבר ולכן אינם אלא עבודה זרה. ובעזרת הכפירה והספקנות, להחליף את הקולות השונים בראיה בהירה וזכה. ואם זאת לזכור שגם לה לא ניתן להאמין לה, שכן גם היא אינה אלא שלב שאמור להתנפץ ביום המחר.