תקציר: השבוע התעוררתי להבחין בפרשה כיצד בנות צלופחד הבחינו שאביהם מת בגלל שתודעתו הצטמצמה לבריחה מהחטא. וכדי להמנע מליפול לגורלו, ולאבד את שמו ואת שמן מהעולם, הן בקשו ממשה עוגן ושליחות חיובית כדי לשאוף אליה.

בנות לצלופחד פונות אל משה ומתארות את אביהן:

אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה׳, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.

הן לא הסתפקו בלציין שהוא לא היה בעדת הנועדים, אלא מדגישות שהוא מת בגלל חטאו. קריאה פשוטה מספרת שהוא מת בגלל חטאו. אבל לצורך הדרשה אפשר גם לקרוא שהוא מת בגלל התעסקות/ההתמודדות עם חטאו. היה לו חטא שהפריע לו, והוא הקדיש את חייו להתמודד ולהתגבר על החטא.

אלא שבנות צלופחד מבחינות שאותה התעסקות תמידית במאבק המית את אביהן, ועקר אותו ממשפחתו, משבטו והיעוד המפואר של עם ישראל. לכן הן מדגישות שהן פועלות להצלת שמו, ומוצגות בהבלטה כהמשך של שרשרת הדורות. בקשתן אינה פרטית, אלא רצונן להישאר בתוך היעוד מתוך השליחות השבטית בעם ישראל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף… לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

כאן צריך לשים לב שהן לא מבקשות נחלה. והדיוק צועק כי בנות צלפחד מופיעות מייד לאחר חלוקת הארץ. והארץ התחלקה לנחלות לא לאחוזות. אבל בנות צלפחד לא מבקשות נחלה, הן מבקשות אחוזה.

בנות צלופחד מבחינות שכשהתודעה אחוזה בבריחה מהחטא, היא שרויה בהתמודדות אינסופית ובפחד. ולכן לנצח תישאר תודעה פרטית ומנותקת. הן רוצות לפעול בצורה שונה ומחפשות עשיה חיובית שתשיח את דעתך מהחטא. עשיה חיובית שלא תשאיר מקום לחטא ותשרש את האחיזה שלו בתודעה.

ה׳ לא רק מסכים ונותן להן דבר להאחז בו, אלא אף מאשר את טענתם ומעגן את שמן באמצעות מתן נחלה. בכך מראה שלא מדובר בהאחזות אישית ופרטית, אלא בעוגן שמקושר לנחלת שבטן ולעמן.

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. 

ובכך הן באמת מקיימות ומשיבות את שמו של אביהן.