אודות הדרך לעיר המקלט

המודעים לדרכם יכולים להרשות לעצמם לשוטט כרצונם ברחבי ההוויה, מודעים למעשיהם ולהשלכות. לעומתם אילו המהלכים בערפל קיומי עלולים לנגח בדרכם וייצר גלים ואדוות שאין אינו יכול להעריך להיכן יפנו. על כן על אותם ההורגים בשוגג לעלות על הדרך הסלולה המובילה לעיר מקלט.

מעורפלי המודעות, אותם העלולים לפגוע בדרכם בלי משים, עליהם להציב לפניהם מטרה בטוחה ובעיקר לחפש לעצמם דרך סלולה להלך. מטרה זו תהיה עבורם עיר המקלט ודרך סלולה זו הינו היסוד מאחרי "תכין לך, הדרך". דרך סלולה בה ניתן להלך בעיניים עצומות, דרך בה כל המהלכים פוסעים לכיוון אחד לעבר יעד משותף, ובאותה העיר מתגוררים הכהנים שעליהם מוטלת האחריות לפקוח עיניים.

אשרי הרואה את דרכו גם כאשר הדרך אינה.

אודות האמונה

הדתות השונות ידברו הרבה אודות האמונה, יפרטו כל ההכרח באמונה ועל האמונה כמרכיב מרכזי באדם. אך אם נביט באמונה בעיניים פקוחות, נראה שאין האמונה אלא השערה בעלת תחושת וודאות. בין אם אתה מאמין בעתיד כלשהו, בין אם אתה מאמין באל כזה או אחר, ביכולתיו של קדוש או ביכולות שלך עצמך, אין האמונה אלא השערה בעת תחושת וודאות. שכן אם היתה זו מעבר לתחושה, כבר לא היתה אמונה אלא הוודאות בעצמה.

על כן כשנביט באמונה נראה שאין היא אלא ניסיון לצבוע את המציאות בגוון כל שהוא, גוון שאנו משערים שהוא אמיתי, אך אין הוא אלא גוון. אין האמונה אלא בריחה מהמציאות עצמה. האפטימיסט המביט בעולם בתקווה לעתיד טוב יותר לא יכול לדעת האם טוב זה אכן צפון בעתיד, שכן הוא לא יודע. האופטימיסט צובע את העולם בו הוא מביט בגוון אופטימי ומאמין שיהיה טוב יותר. באותה הצורה הפונה לקדושים או לאלים אינו יודע דבר, אלא מאמין, כלומר נאחז בהשערה.

אילו המעוניינים לפגוש את המציאות נדרשים לעשות את המעשה האמיץ ולהשיל מעליהם את מעטה האמונה, להשיל מעליהם את הגוונים השונים בהם הם מנסים לצבוע את מציאות. אם באותו תהליך של בחינה בו הם שופכים אור על המציאות, הם מגלים שאמונתם נכונה, הרי שגילו שאמונתם אינה אמונה אלא המציאות עצמה. אם באותו התהליך הם גילו שלא היה זה אלא פן בו ניסו לצבוע את המציאות, הרי שבסופו של דבר הם גילו עצמם מוארים מכדי שהיו, ומביטים במציאות בצורה אמיתית מכפי שהיתה בתחילה. הויתור על האמונה אינו גורם לאדם להשיל מעליו את התקווה, או השאיפה, שכן שני אילו לא גורמים לאדם להשלות את עצמו שהמציאות שונה מכפי שהיא הינה, אלא הראשון שבהם מבטא משאלת לב והשני רק מסמן מטרה.

בדרכו של האדם על ההארה, עליו להשיל מעליו את השקרים והאשליות אותם ינק, ספג או גיבש, עליו לראות את המציאות על כל מורכבותה, יופיה ואף כיעורה. תהליך הארה זה דורש שהאדם יפסיק להביט במציאות בעיני מאמין, אלא יראה את המציאות כפי שהיא. רק כך יוכל להשתיק את רעשי הרקע אותם סיגל לעצמו ובמקום זאת לשמוע את הניגונים הדקים המעצבים את עולמה של עניתי ואת כל ההוויה.

אודות קשיי הייחוד

הדרך הקלה ביותר לבטא את קשיי הייחוד היא באותה האבן הניצבת בין הסתת לרצף, תוהה האם היא לבנה או מרצפת.

יושבת לא האבן דוממה כשעל פניה חולפים חזיונות שונים, כשעל פניה חולפים מסכים שונים. חלקם מציירים את האבן כלבנה, חלקם מציירים את האבן כמרצפת. כל אחד החולף על פניה מביט בפן אחד ומצמצם את האבן מהיותה המכלול לעבר תמונה אחת בודדה. גם המואר החולף על פני האבן אינה רואה אותה לפניו, שכן הוא רואה באותה האבן את הסטט והרצף גם יחד, הוא רואה בה את הלבנה, המרצפת, הגאולוגיה וההיסטוריה. הוא רואה בה יצירת אמנות ופסולת בצד הדרך. אבל מעבר לכל אילו ועוד, הוא כלל לא רואה את האבן, שכן האבן אינה נפרדת מהאדמה עליה היא ניצבת, האבן אינה נפרדת מהצופה עצמו. המואר מביט באבן ורואה את עצמו, רואה אחד.

עניתי לא הכניסה באבן יכולות מסויימות או כוונות מוגדרות, עניתי אפשרה לאבן להיות על העושר הבלתי נתפס הצפון בתוכה, על העושר האין סופי שמקושר אליה. התודעה הפרודה היא זו שרואה במציאות כולה הבאה לידי ביטוי גם באבן כגוש דומם, היא זו שמתקוטטת בינה לבין עצמה האם יש לראות בכל הקיום לבנה או מרצפת.

 

אודות הפער בין אהבה לתאווה

ישנו קו המקמק המפריד בין האהבה לתאווה, קו חמקמק שכמו קליפת נוגה, קשה מאד לעמוד על מקומו. האחוזים בתאווה בולטים למראה, הנטועים באהבה זורחים למרחוק, אך אילו המהלכים על הקוה הדק שבין האהבה לתאווה יכולים להיקרע לנצח בלי לדעת באיזה מצדדיו הם נמצאים.

התאווה הינה אותה ראיה אנוכית של המציאות החומדת דברים החיצוניים לאדם. התאב לדבר מה לא מספתק בלרצות אותו, אלא תולה את מהותו ואת האני שלו באותו הדבר. התאב מצייר עולם בו הוא דבר בפני עצמו, אלא שהוא דבר חסר, ורק מושא התאווה הוא המרחק המפריד בינו לבין האני השלם. אותו סילוף המעניק לחפץ משקל משמעותי ממה שהינו, גם גורם לאותו החפץ להצטייר מעבר לגודלו: יופיו כבר אינו יופיו המוחשי אלא רק מצביע על עומק הקשר שניפחה התאווה במטרה להצדיק את ההשתוקקות. ההשפעה על אושרו של האדם כבר אינה קשורה ליכולת האמיתית של החפץ אלא רק לדמיון החולני המצייר קשרים עבים ודמיוניים שמילוי מושאם רק יביא למשבר. לכן לפעמים רבות התאווה קשורה לשנאה, שכן כשמתמלאת התאווה, נשאר האדם לבחון את הפער בין הדמיון שהתשוקק לבין המציאות בה מצא עצמו ריק משהיה בתחילה.

לעומת זה האהבה הינה החיבור למציאות כפי שהיא. האוהב לא מייפה את המציאות, אלא רואה אותה על כל מורכבותה, על הרגעים מלאי ההוד שבה ועל רגעי השפל. האוהב מבין שאותם רגעי השיא הינם תוצר שלו, של האדם, של המציאות אליה הוא הגיע, המציאות אותה יצר והמציאות בה הוא חי, וכך גם רגעי השפל. האדם הוא העולם, הוא אחד עם כל יצור חי אחר, ואחד עם הצומח ועם הדומם. האדם נוצר עוד לפני הזמן וימשך גם כשהמרחב יתכנס. כך מביט האדם בעולם ורואה את עצמו, רואה ומבין. ואם ההבנה מגיעה החמלה, עם ההבנה מגיע הקישור והחיבור, רואה האדם את העולם ומרגיש קשור לכל אדם ולכל דבר. וכשרואה הוא את הדבר כפי שהוא, לא יכול הוא שלא לאהוב.

כך שבעוד התאווה מציירת לאדם עולם מסולף וחולני, בו כל דבר מנותק מהאחר ומצוייר בצורה מסולפת מכפי שהוא, בעוד התאווה מצפה שמילוי חיסרון חיצוני ימלא את האדם, האהבה רואה את העולם השלם והאחדותית, בו אין מקום למלא מציאות שגם כך מלאה. עולם בו כל מה שצריך לעשות הוא להעניק לה את המגע האוהב אותו העולם כה צריך.

אודות המקרה

כבר כתבו ההוגים את עצמם לדעת אודות המקרה. היו שאמרו שהכל נובע והכל מחושב, ולו יהיה מחשב גדול דיו, הרי שכל העתיד פרוש לפניו. היו שכתבו על האקראיות העוורת המנהלת את העולם, ואין לו לאדם אלא להרים את כתפיו ולהגיד 'הגיע תורי'. אותם שני הצדדים גם נאמרו בידי אלו המאמינים ביד המכוונת את הכל, מטילים עליה את האחריות לכל מעידה, או מציירים אותה כשיכור המתנהל בחוסר אחריות. כמובן שבין לבין רבים האפורים המציירים דעות שונות וממללים לכל מרחב הדיעה.

עניתי אינה משאירה את העולם כהפקר, שכן אילו היו הדברים רק ביד המקרה איש מאיתנו לא היה כאן, עניתי גם אינה מנהלת את העולם מעל רשימת משוואות, שכן אז היה זה עולם מייגע. עניתי התוותה כיוון לעולמה ומביטה בו כיצד מתגלגל לכאן ולכאן. מביטה היא ורואה כיצד יד המקרה מחדשת בעולמה דברים מדי רגע, וכיצד ההוויה שהיא הינה מפתיעה אותה מידי דקה.

וכמו ההויה גם עלינו להיות מודעים לכיוון אליו שואף העולם, לעידון הצומח, לעושר והשפע ההולך ונהיה נגיש יותר מידי דור. ומנגד עלינו לדעת שיד המקרה לא צפויה וברגע יכולה להתהפך הקערה. לא שיש בקערה הפוכה רע, אלא יש בה מקום למקרה ולהתפרצות כוחות רעננים ולא צפויים שבידיים אוהבות יכול לברוא פאר מזן חדש. אז הביטו בעולם בעיניים רעבות וחפשו את אותו המקרה המציע לאדם לפעול ולאהוב, התענגו על הלא צפוי כי הוא מקור הצמיחה העזה והלא צפויה. המתינו למשב אויר שובב מרוחה של עניתי שתמיד יפתיע בכך שיגיע בצורה הפחות צפויה.

אודות האני והמרכבה

נטיה מוכרת יש בקרב האדם, שברגע בו הוא מאמץ לעצמו דבר, רואה הוא בדבר כחלק ממנו. קל להבחין בזה פשוט יש להביט בצורה בה אנו מאמצים אל ליבנו את מכשירי הטלפון, ועד כמה אנו מרגישים ריקים בלעדיהם. אך ישנו דבר אותו אימצנו קרוב אלינו מהטלפון וקרוב מהלבוש, והוא הגוף עצמו.

מוקד התודעה המערבית אחוז עמוק עמוק בגוף, והאדם רואה בגוף כ'אני'. ואידיאל הגוף הינו מעצב תודעה ותרבות. בעלי תבנית הגוף המושלמת אמורים להיות מאושרים, ואילו החסרים אותה מרגישים כאנשים נכים לכל חייהם. עצוב מכך הוא שתבנית הגוף המושלמת הינה מוגבלת לגיל מסויים ומאותו הרגע נמצא האדם במאבק חסר סיכוי לאחוז בדבר שבהכרח יחמוק מידיו. אותו מאבק גורם לאדם להאבק ב'אני' לכל חייו ויש המגיעים לשנאת האני מתוך הסלידה שרכשו לגופם.

אלא שאין הגוף אלא מרכבה הנושאת את האדם, מרכבה שראוי לשמור עליה ככול הניתן, אך אינה אלא מרכבה.

ישנם לא מעטים שאיבדו חלקים מגופם, חסרי יד או רגל, וכי אנשים אילו חסרים או הינם אנשים מלאים חסרי אבר. האדם המהלך בתודעה שיהנו גוף ואיבד רגל ירגיש חסר לכל חיו, ומולו מי שיודע שאין הגוף אלא מרכבה נושאת, יצטער על האובדן, ואז יחפש לעצמו רגל חדשה שפעמים אף תעלה על הראשונה.

ה'אני' אינו גוף שכן הגוף הינו דבר מופרד ומוגבל. האני אינו הגוף שכן הגוף אינו אלא חומרים שהתגבשו אחד לשני רק לאחרונה. האני הינו תוצר של לידת העולם אי אז לפני בואו של האדם, גדול וקשור בהרבה מכל גוף מוגבל ברשת האינסופית של מיתרים, צלילים ומשבים המרכיבים את ההרמוניה המעצבת את עולמה של עניתי.

אודות המרחק בין הארה לנבואה

ישנם המדברים על הארה, על לחיות את החיים כפי שהם במודעות ובהכרה של העבר וההווה, בהכרה של עצמך ושל המציאות הסובבת אותך. ישנם המדברים על נבואה, אודות הידיעה של העתיד, אודות הידיעה של ההווה והבנה של העבר. אודות שמיעה של הקול העליון המהדהד במציאות. ישנם המדברים על הארה וישנם המדברים על נבואה, אך שניהם מדברים על אותו הדבר.

הדוברים על הארה מתארים רגע בו הדברים נהיו ברורים, רגע בו האחד אינו בודד, אלא הינו חלק זורם במציאות הכללית. מדובר על תהליך הארה, בו המואר הולך ומתעורר למציאות כפי שהיא, הולך ומקלף מעל עצמו את השכבות של התפיסה המעוותת המעלימה מעיניו את המציאות כפי שהיא באמת. תהליך של הארה בו העולם הולך ומתהבר, הולך וניאור.

לעומתם הדוברים על נבואה מתארים תהליך בו האדם הולך ורואה את המציאות במלא עומקה, מבין את היד המכוונת ואת הזרמים הנמצאים במציאות. הדוברים על נבואה מדברים על דרגות של ראיה ודרגות של בהירות, בהם ככול שהאדם זך מרגשות המאפילים את ראייתו הוא חושף ונחשף למציאות כפי שהיא על מלא עומקה ועוצמתה.

כשעניתי מנשבת במציאות קולה בא לידי ביטוי בכל ההוויה, בין בקולות הציפורים, בגשמים, במרחק בין האטומים ובצורה בה החלקיקים רוטטים. ניתן לקרוא לראיה זו הארה, ניתן לקרוא לה נבואה וניתן להפסיק לקרוא לה בשמות ובמקום זה פשוט להקשיב, להקשיב לקולה של ההוויה.

אודות הגדרת העצמי

הולכים להם בני האדם ותוהים "מי אני" וממציאים. תולים להם תגיות והגדרות, משחקים במילים וממציאים חילוקים. מביטים בשכן ומחפשים את השונה ומביטים לצד השני ומחפשים את הדמיון. הולכים להם בני האדם ומשחקים בעולם דמיוני של חלוקות וגדרים שמנתק אותם מעצמם ומנתק אותם מהעולם.

האדם עצמו אינו יכול לקבל הגדרה, שכן כל הגדרה הינה גדר, ומגבלה. כל הגדרה הינה תיאור מקובע של מציאות חד צדדית. ואם האדם התעורר על צידו השני של המיטה, הרי כבר אינו מי שהיה? ואם יחרוג מההגדרה אותה אימץ לעצמו, הרי שהוא מאבד את עצמו? הרי אין דבר שיסרס את יופיו של העץ מכך שיקרא עץ ירוק, ואין דבר שיעקר את השפע שבאבן, מאשר אדם הרואה בה את דמותו.

בעולם של רוחות הנושבות, משתנות משפיעות ומושפעות, כל אחד מעבר להגדרה, כל אחד הוא אנרגיה הפועמת בכל רגע בפאר יחודי. משתנה מידי רגע ומתעצבת מחדש בהתאם לרוחות הנושבות בהוויה. משתנה האדם מידי רגע וגולש ממצב אחד לשני, הווה הוא האדם מעבר לכל חלוקה והגדרה. ומעבר לכל המילים ומעבר לכל החילוקים, מאוחד האדם עם הכל והינו חלק מהכלל, בלתי נפרד, חלק מהכל וכולל הכל. פעם נושב בפאר יצירה ופעם מתכנס במערבולת מרירה, אך תמיד זורם משפיע ומושפע.

אז שבמקום להרחיק עצמו מהמציאות בניסיונות עקרים להגדרת העצמי, על האדם להיפתח למציאות ולראות מבעד עצמו את ההוויה כולה, ואז בהווה, ברוחה הכללית, שם הוא מונח.

אודות הבחינה העצמית

כדי שהאדם יהיה מסוגל לשמוע את רוחה של עניתי כפי שהיא, עליו להיות בעל ראיה בהירה, עליו להשיל מעליו כל נקודת מבט סובייקטיבית ומצמצמת, כל רצון אנושי מוגבל, ואז לראות את המציאות כפי שהיא. אלא שבשביל שהאדם יהיה מסוגל להביט בעולם באותו מבט בהיר עליו להיות מסוגל להביט בראי ולא לראות את עצמו. עליו לראות את עצמו במבט כה בהיר עד שהוא כבר אינו נמצא.

כל מבט בו האדם רואה את עצמו הינו מבט מצמצם, בו האדם מודע לכך שישנו 'עצמו' שניתן לראות, ואותה התובנה שיש עצמו בהכרח מביאה איתה את שלל הצמצומים המגיעים יחד עם העצמי. כל עוד הוא מזהה את עצמו בראי, הרי שהוא עומד שם ובוחן דבר חיצוני לעצמו, כלומר אין הוא רואה את עצמו באמת, אלא את שלל הדימויים אותם הוא מלביש על עצמו ובהם הוא מצמצם את זוית ראייתו. רק ברגע בו יכיר את עצמו באמת, רק ברגע בו יביט בראי ויבחין שאין דבר לראות אלא עולם הרמוני חסר אישיות פרטית, רק אז יוכל להכיר את העולם כפי שהוא.

באותו הרגע בו האדם יביט בראי ויראה רק את העולם, בו ברגע בו יביט בעולם ויראה רק אחידות מלאה ללא כל הגבלות של ה'אני', באותו הרגע יוכל לראות את העולם כפי שהוא, באותו הרגע יזכה לראות את עניתי זורחת מהמכלול שמעבר לכל פרטים.

אודות העלמו של המשב הכללי

כל אחד הולך סחרחר מהמערבולות הפנימיות המעצבות את תודעתו, הולך הוא האדם פעם לכאן ופעם לשם, לעיתים באותו כיוון עם האחר, ופעמים פוסע לבדו. כך כל האנושות מתערבלת לה בשלל מערבולות אקראיות ותבניות מורכבות המסתחררות סביב עצמם, מאבדות את כוחם עד שנסחפות לכיוון אחר. מה הפלא שבתוך אותה מערכת של תוהו ווהו קשה לאתר את המשב הכללי, קשה לזהות את הכיוונים בהם רוחה של עניתי מנווט את המציאות בדרכה העדינה והנסתרת.

לו רק היו בני האדם מקשיבים לכולה, ודואים יחד עם הרוחות הטבעיות הזורמות בעולם, לו רק היו שואפים את ההרמוניה הפנימית ויחדיו מנווטים את המציאות באחדות לקראת הגבהים אלייה היא ראויה ומסוגלת להעפיל, הרי שכולנו היינו שרים יחדיו שירה מפוארת שאין הדמיון יכול להכיל.

אלא שכיום, בתוך התוהו ושלל רעשי הרקע, היכולת לשמוע את קולה של עניתי שמור ליחיד הסגולה המסוגלים להתרומם מעל למשבים הפרטיים, ומעל למערבולות והתופעות החולפות.